האדם מורכב מג' בחינות גופים: א) גוף הפנימי, שהוא לבוש לנפש דקדושה. ב) מקליפת נוגה. ג) ממישכא דחויא. ובכדי שהאדם יהיה ניצול מב' גופים, שלא יפריעו להקדושה, ושיהיה לו היכולת לשמש רק עם גוף פנימי, העצה לזה הוא, שיש סגולה, שהאדם יחשוב מחשבות רק מה שנוגע להגוף הפנימי. זאת אומרת, שהמחשבה שלו יהיה תמיד ברשות היחיד, היינו שאין עוד מלבדו, כתוב, אלא שהוא עושה ויעשה לכל המעשים, ואין שום בריאה בעולם שיוכל להפרידו מהקדושה. וכיון שאין הוא חושב עבור ב' גופים הנ"ל, אז הם מתים, משום שאין להם מזונות ואין להם במה להתקיים. כי המחשבות שחושבים עבורם, מזה הם מתפרנסים. וזה סוד מה שכתוב "בזיעת אפך תאכל לחם", שלפני חטא דעץ הדעת, לא היה החיות תלוי בהלחם, היינו שלא היו צריכים להמשיך אור וחיות, אלא שהיה מאיר. מה שאם כן אחר החטא, שאדם הראשון נדבק בהגוף של משכא דחויא, אז נקשר החיים בהלחם, היינו במזונות, שצריכים כל פעם להמשיך מחדש, ואם לא נותנים להם מזונות, הם מתים. וזה נעשה לתיקון גדול, בכדי להינצל ב' גופים הנ"ל.
ולכן מוטל על האדם להשתדל ולהתאמץ, שלא יחשוב מחשבות מה שנוגע להם, ואפשר שזהו מה שאמרו חז"ל, "הרהורי עבירה קשים מעבירה". כי המחשבות זהו המזונות שלהם, היינו מהמחשבות שחושבים מהם, מזה הם מקבלים חיות. לכן האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת, וזה נקרא חוץ מעורו. כי אחרי עורו, אין שום אחיזה לקליפות, כי הקליפות נאחזות, רק מה שהוא בתוך העור, היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא חוץ מעורו. זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז.
וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב, "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת", היא בחינת שכינה הקדושה, והיא עומדת אחרי עורו. נקפו, היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי, ואז האדם זוכה לבחינת מבשרי אחזה אלוק. היינו שהקדושה באה בהתלבשות בגוף בפנימיות, וזהו דוקא בזמן כשהוא מסכים לעבוד, מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות. מה שאם כן הרשעים, שרוצים לעבוד דוקא בזמן שיש הלבשות בתוך הגוף, הנקרא בתוך העור, אז "וימותו ולא בחכמה", שאז אין להם שום התלבשות, ולא זוכים לשום דבר, מה שאין כן הצדיקים, דוקא הם, זוכים להתלבשות בגוף.