הנה כתוב "רם ה' ושפל יראה", שרק השפל יכול לראות את הרוממות, והנה אותיות יקר הם אותיות יכיר, שפירושו שעד כמה שיש לו יקר בהדבר כך הוא מכיר את רוממותו, שדוקא לפי שיעור חשיבותו שבדבר הוא מתפעל. וההתפעלות מביא לו לידי הרגשה שבלב, ולפי ערך שהוא מכיר את החשיבות, בשיעור זה נולד לו שמחה.
לכן אם הוא מכיר את שיפלותו, שאין הוא יותר יחסן מכל בני גילו, היינו שרואה שיש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות, אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה, אפילו שלא לשמה דשלא לשמה, אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה.
והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות. ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה. כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצות ה' אפילו בלי שום כוונה, ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב.
וע"י השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד, ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה. וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עמדי", היינו על העבר, ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר, "ועל אשר אתה עתיד לעשות עמדי".