עיקר שלא לרצות שום דבר, רק להשפיע מטעם גדלותו ית', היות שכל קבלות נפסלות. ולצאת מבחינת קבלה אי אפשר רק ללכת בקצה השני, היינו בבחינת השפעה. וכח המנענע היינו כח המשכה, וכח המחייב להעבודה, הוא רק מטעם גדלות ית'. שצריכין לעשות חשבון, שסוף כל סוף הכוחות היגיעה מוכרחין לתת, אלא שע"י הכוחות האלו יכולין להביא איזה תועלת והנאה. זאת אומרת, עם הכח והיגיעה מה שהאדם נותן, יכול להנות גוף בעל גבול שהוא בחינת אורח עובר, או בעל נצחי, זאת אומרת שהמרץ שלו נשאר בנצחיות. וזה דומה שבן אדם, אם יש בכוחו לבנות מדינה שלימה והוא בונה רק צריף שע"י רוח חזק הוא נהרס, ונמצא שכל הכוחות הלכו לטמיון. מה שאם כן אם נשאר בקדושה, אזי כל הכוחות נשארים בנצחיות, ורק ממטרה זה הוא צריך לקבל כל היסוד לעבודה, והשאר יסודות פסולים.
וכח האמונה מספיק שהאדם יכול לעבוד בבחינת השפעה, היינו שיכול להאמין שהבורא ית' מקבל עבודתו, אפילו שעבודתו בעיניו אינו כל כך חשוב, מכל מקום הקב"ה מקבל את הכל. שכל עבודות איך שיהיו, רצוי ומקבל לפניו, אם האדם מיחס את העבודה אליו ית'. וכך, אם האדם רוצה להשתמש עם האמונה על בחינת קבלה, אזי האמונה אינו מספקת לו, זאת אומרת שיש לו אז ספיקות בהאמונה. והטעם הוא משום שהקבלה אינו אמת, זאת אומרת, שבאמת אין לו להאדם שום דבר מהעבודה, רק להבורא ית' יהיה מהעבודה שלו. לכן, הספיקות שלו הן אמת. היינו, אלו המחשבות זרות מה שעולים במוחו, הם טענות אמיתיות. מה שאין כן, אם האדם רוצה להשתמש עם האמונה ללכת בדרכי השפעה, בטח שלא יהיה לו שום ספיקות בהאמונה. ובאם שיש לו ספיקות, אז הוא צריך לדעת, שבטח שאין הוא רוצה ללכת בבחינת השפעה, שעל השפעה מספיק לו האמונה.