יש להבין כמה דיוקים בהמגלה: א) הנה כתוב, "אחר הדברים האלה גדל המלך את המן", ויש להבין, מהו "אחר הדברים", היינו לאחר שמרדכי הציל את המלך, השכל מחייב, שהמלך היה צריך להגדיל את מרדכי, ומה כתוב, שגדל את המן. ב) בשעה שאסתר אמרה למלך "כי נמכרנו אני ועמי", שאל המלך, "מי זה ואיזה הוא", משמע שהמלך לא ידע משום דבר, הלא כתוב בפירוש, שהמלך אמר להמן, "הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך", אם כן אנו רואים, שהמלך כן ידע מהמכירה. ג) על "כרצון איש ואיש", דרשו חז"ל, אמר רבא, לעשות כרצון מרדכי והמן (מגילה י"ב) .
ידוע, איפה שכתוב "מלך" סתם, הכוונה על מלכו של עולם, ואיך אפשר שהקב"ה יעשה כרצונו של רשע. ד) כתוב, "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה", שמשמע שרק מרדכי ידע. הלא כתוב לפני זה, "והעיר שושן נבוכה", אם כן, הרי כל העיר שושן ידעו מזה. ה) מה שכתוב "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, אין להשיב", ואיך נתן אח"כ אגרות שניות, שסוף כל סוף הם מבטלים את האגרות הראשונות. ו) מהו הענין שחז"ל אמרו, חייב אדם לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ז) מהו שאמרו חז"ל על הכתוב "והשתיה כדת", מאי כדת, אמר ר' חנן משום ר' מאיר, כדת של תורה, מה דעת תורה, אכילה מרובה משתיה.
ובכדי להבין את הנ"ל. צריכים מקודם להבין את ענין המן ומרדכי. שדרשו חז"ל, על הכתוב "כרצון איש ואיש", היינו המן ומרדכי. שיש לפרש, שרצון מרדכי נקרא דת תורה, שהיא אכילה מרובה משתיה, ורצון המן, הוא להיפך, השתיה מרובה מאכילה. ושאלנו איך אפשר להיות, שיעשה סעודה כרצונו של רשע, על זה כתוב תשובה בצידו, "אין אונס", שפירושו שהשתיה לא היה בדרך הכרחי, שזהו הפירוש אין אונס. וזהו על דרך, שאמרו חז"ל על מה שכתוב "ויסתר משה פניו, כי ירא מהביט", אמרו, בשכר "ויסתר משה פניו", זכה ל"תמונת ה' יביט". שפירושו, כי דוקא בזמן שאינו נצרך להדבר, (היינו שיכול לעשות עליו מסך) אז מותר לו לקבל. וזה שכתוב "שויתי עזר על גיבור", היינו מי שהוא גיבור, ויכול ללכת בדרכי ה', אז הקב"ה נותן לו עזרה. וזה שכתוב "והשתיה כדת", מהו כדת, מטעם כי אין אונס. שפירושו, שלא היה זקוק, לבחינת שתיה. אבל אח"כ כשהתחילו לשתות, אז נמשכו אחר השתיה, היינו שכבר היו כרוכים להשתיה, היינו שהיו זקוקים לשתיה, אחרת לא היו יכולים ללכת קדימה, זה נקרא אונס, וזה נקרא שביטלו שיטת מרדכי. וזה סוד שאמרו חז"ל, שאותו הדור נידון לכליה, משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והיינו כנ"ל, שאם היו קבלו את השתיה, בבחינה אין אונס, לא היו מבטלין את רצונו של מרדכי, וזהו שיטת ישראל. מה שאם כן אח"כ, שלקחו את השתיה בבחינת אונס, נמצא שהם בעצמם דנו לכליה את דת תורה, שהוא בחינת ישראל. וזה ענין "אכילה מרובה משתיה", כי ענין שתיה הוא סוד גלוי חכמה, הנקרא בחינת ידיעה, ואכילה נקרא אור דחסדים, שהוא סוד אמונה.
וזה עניין של בגתן ותרש, שרצו לשלוח יד במלכו של עולם, "ויודע הדבר למרדכי, ויבוקש הדבר וימצא", וענין הביקוש לא היה בפעם אחד, שלא בנקל, השיג מרדכי זה, אלא אחר עבודה רבה, גילה לו את ענין הזה של הפגם. ואחר שנתגלה לו בבירור, תלו את שניהם, היינו לאחר הרגשת הפגם מזה אז תלו, היינו שהעבירו, את עשיות ורצונות האלו מהעולם.
"אחר הדברים האלה", היינו אחר כל הטרחות והיגיעות, שעשה מרדכי על ידי הבירור מה שהוא עשה. ורצה המלך לתת לו שכר, תמורת יגיעתו, בזה שהוא עובד רק לשמה, ולא לתועלת עצמו. והיות שיש כלל, שאין התחתון מסוגל לקבל משהו בלי צורך, מטעם שאין אור בלי כלי, וכלי נקרא חסרון, והיות שהוא לא צורך בשביל עצמו, שום דבר, איך יכולים לתת לו משהו. ואם המלך היה שואל את מרדכי, מה לתת לו עבור היגיעה, והיות שמרדכי הוא צדיק, שכל עבודתו הוא רק להשפיע, ואין לו שום צורך להתעלות במדרגות, אלא הוא מסתפק במועט, ולהמלך היה רצון לתת את אור החכמה, שזה נמשך מקו שמאל, ועבודתו של מרדכי היתה רק מקו ימין לבד.
מה עשה המלך, גדל את המן, היינו שהחשיב את קו שמאל, וזה סוד, ושב את הכסא על כל השרים, וכמו כן נתן לו השליטה, היינו שכל עבדי המלך, היו כורעים ומשתחוים להמן, כי כן צוה לו המלך, שהוא יקבל השליטה, וכולם היו משלימים עימו, שענין הכריעה, הוא קבלת השליטה. כי דרך של המן בעבודה, מצא חן בעיניהם יותר מדרך של מרדכי, וכל היהודים אשר בשושן קבלו את שליטת המן, עד שהיה קשה להם להבין, את דעתו של מרדכי. הלא כולם מבינים, שהעבודה ללכת בקו שמאל, הנקרא ידיעה, הוא יותר קל ללכת בדרכי השם ית', וכמו שכתוב ששאלו, "מדוע אתה עובר, את מצות המלך". וכיון שראו שמרדכי מחזיק בדעתו ללכת בדרכי אמונה, נפלו במבוכה, ולא ידעו עם מי הצדק. והלכו ושאלו את המן עם מי הצדק, כמו שכתוב "ויגידו להמן, לראות היעמדו דברי מרדכי, כי הגיד להם, אשר הוא יהודי". היינו שדרך היהודי הוא, אכילה מרובה משתיה, כלומר שעיקר הוא אמונה, וזהו כל יסוד היהדות, וזה גרם להמן הפרעה גדולה, מדוע שמרדכי לא הסכים לדעתו. לכן כשכולם ראו את דרכו של מרדכי, שטען שרק הוא הולך בדרך היהדות, ומי שהולך בדרך אחר, כבר נקרא שהוא עובד עבודה זרה. וזה שכתוב "וכל זה איננו שוה לי, בכל עת אשר אני רואה, את מרדכי היהודי יושב בשער המלך", שמרדכי טוען, כי רק דרכו הוא שער של המלך, ולא של המן.
ובאמור נבין מדוע כתוב, "ומרדכי ידע", שמשמע דוקא מרדכי ידע. הלא כתוב, "והעיר שושן נבוכה", משמע שכולם ידעו. אלא יש לפרש, כנ"ל, שהעיר שושן היו נבוכים, ולא ידעו עם מי הצדק. אבל מרדכי ידע, שאם יהיה שליטת המן, בזה יהיה כליה חס ושלום לעם ישראל, היינו שימחה את הכלל ישראל מן העולם. כלומר את דרך היהדות של עם ישראל, שהבסיס העבודה, הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, המכונה חסדים מכוסים, וללכת בעינים עצומות עם ה', ולומר תמיד על עצמו, "עיניים ולא יראו", היות שכל אחיזתו של המן, הוא בקו שמאל, הנקרא ידיעה, שהוא ההפכיות של האמונה.
וזה סוד שהמן הטיל גורלות, על דרך שהיה ביום כיפורים, כמו שכתוב "גורל אחד לה', וגורל אחד לעזאזל". שענין גורל לה' הוא בחינת ימין, שהוא סוד חסדים הנקרא אכילה, שענינו אמונה. וגורל אחד לעזאזל, הוא סוד קו שמאל, בעצם הוא בחינת לא יצלח לכל, וכל הסטרא אחרא נמשכת מכאן. לכן נמשך מקו שמאל, סיתום על האורות, כי הקו שמאל מקפיא האורות, וזה סוד "הפיל פור הוא הגורל". היינו, שמפרש מה שהפיל, ואומר פור, שענינו פי-אור (במבטא הוא פי-אור), שעל ידי הגורל לעזאזל נסתמו כל האורות, ונמצא שהפיל את כל האורות למטה. והמן חשב שצדיק יכין ורשע ילבש, זאת אומרת המן חשב, שעל כל עבודות ויגיעות, שעשה מרדכי ביחד עם כל הנלוים אליו, את השכר מה שמגיע להם, המן חשב שזה השכר הוא יקח. כלומר שהמן חשב את האורות, שמתגלים ע"י התיקונים של מרדכי, יקח הכל לרשותו. וכל זה היה מטעם שראה, שהמלך נתן לו את השליטה להמשיך את אור החכמה למטה. ולכן כשבא להמלך, לאמר להשמיד את היהודים, היינו לבטל שליטת ישראל, שהוא בחינת אמונה וחסדים, ושיהיה בחינת ידיעה מגולה בעולם. והשיב לו המלך "הכסף ינתן לך והעם לעשות כטוב בעיניך", היינו כטוב בעינים של המן, היינו לפי שליטתו, שהוא שמאל וידיעה.
והנה כל ההפרש בין אגרות הראשונות להשניות, הוא במילת "היהודים". והנה בפתשגן הכתב (שענין פתשגן, פירושו הוא התוכן שיצא מלפני המלך, ואח"כ נותנים על הפתשגן הכתב, ביאורים, שמפרשים מהו כוונת הפתשגן) היה כתוב, "להנתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים, להיות עתידים ליום הזה". ולא כתוב, על מי להיות עתידים, רק המן נתן ביאור, על פתשגן הכתב, כמו שכתוב, "ויכתוב כל אשר צוה המן". ובאגרות שניות כתוב, את מלת היהודים, כמו שכתוב, "פתשגן הכתב להנתן דת, בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים ולהיות היהודים, עתידים ליום הזה להינקם מאויביהם". לכן כשבא המן לפני המלך אזי המלך אמר לו, הכסף שהוכן מראש נתון לך, היינו שאין אתה צריך להוסיף שום מעשה, מטעם שהעם לעשות בו כטוב בעיניך. היינו שהעם כבר רוצה לעשות כטוב בעיניך, זאת אומרת שהעם רוצה לקבל שליטתך. אבל המלך לא אמר לו לבטל את שליטת מרדכי והיהודים, אלא שהוכן מראש, שיהיה עכשיו בזמן הזה בחינת גלוי חכמה, שזהו כמוציא חן בעיניך. ופתשגן הכתב היה, "להנתן דת בכל מדינה ומדינה, גלוי לכל העמים", שפירושו, שהדת היה, שיהיה גלוי שענין גלוי חכמה (הוא) לכל העמים, אבל לא היה כתוב, שיבטלו בחינת מרדכי והיהודים, שהוא סוד בחינת אמונה. אלא הכוונה היתה שיהיה גלוי חכמה, ומכל מקום הם יבחרו בחסדים. והמן אמר, מאחר שעכשיו הוא הזמן של גלוי חכמה, בטח אין הגלוי חכמה ניתן, שלא להשתמש עם החכמה, כי מי עושה איזה דבר שלא לשימוש. כי אם לא משתמשים עם זה, נמצא שיהיה פעולה לבטלה, אלא בטח רצון ה' הוא, בכדי להשתמש עם החכמה עשה ה' הגלוי הזה.
וטענתו של מרדכי היה, שענין הגלוי הוא רק להראות, מה שהם לוקחים לעצמם ללכת בדרך הימין, שהוא חסדים מכוסים, אין זה מטעם שאין ברירה, לכן הם הולכים בדרך הזה, וזה נראה כמו כפיה, זאת אומרת שאין להם עצה אחרת, היות שאין עתה גלוי חכמה, אלא עכשיו שיש גלוי חכמה, יש מקום לבחירה מרצונם הטוב. כלומר שהם בוחרים בדרך של חסדים, יותר מבחינת השמאל, שהיא גלוי חכמה. זאת אומרת שגלוי היה רק בכדי, שיוכלו לגלות את החשיבות של חסדים, שזה חשוב להם יותר מחכמה. וזה שאמרו חז"ל, עד כאן באונס, מכאן ואילך ברצון, וזהו הפירוש על "קימו וקיבלו היהודים עליהם". זאת אומרת שכל ענין גלוי חכמה לא בא עכשיו, אלא כדי שיוכלו לקבל את דרך היהודי, ברצון. ובזה היה ענין המחלוקת בין מרדכי והמן. שטענתו של מרדכי היה, כי מה שאנו רואים עתה, שה' מגלה את שליטת החכמה, אינו בכדי שיקבלו את החכמה, אלא להשביח את החסדים. כלומר, שעתה יהיה להם מקום להראות, שזה שמקבלים את החסדים הוא ברצון. כלומר, יש מקום לקבל חכמה, כי עתה הוא שליטת השמאל שמאיר חכמה, ומכל מקום הם בוחרים בחסדים. נמצא שהם מראים עכשיו, בזה שמקבלים את החסדים, שהימין שולט על השמאל, היינו שעיקר הוא דת יהודי. והמן טען ההיפך, כי מה שה' מגלה עתה את הקו שמאל, שהוא בחינת חכמה, הוא בכדי להשתמש עם החכמה, אחרת נמצא שה' עשה פעולה בחינם, היינו עשה דבר, ואין מי שיהנה מזה. לכן אין להסתכל, על מה שאומר מרדכי, אלא שכולם צריכים לשמוע בקולו, ולהשתמש עם גלוי חכמה, שנתגלה עתה.
ולפי זה נמצא שהאגרות השניות, לא ביטלו את הראשונות, אלא שנתנו ביאור ופירוש, לפתשגן הכתב הראשון, שענין "גלוי לכל העמים", שענין גלוי חכמה שמאיר עכשיו, הוא בשביל היהודים. כלומר, שזה הוא כדי שהיהודים, יוכלו לבחור את החסדים מרצונם הטוב, ולא מטעם שאין בחירה, ללכת בדרך אחר. לכן כתוב באגרות השניות, "להיות היהודים עתידים ליום הזה, להנקם מאויביהם", היינו כנ"ל, שמה שיש עכשיו שליטה לחכמה, הוא כדי להראות, שהם מעדיפים החסדים יותר מחכמה. וזה נקרא "להנקם מאויביהם", שאויביהם רוצים דוקא חכמה, מה שאם כן היהודים דוחים את החכמה.
ובזה נבין מה שהקשינו, על מה שהמלך שאל, "מי הוא ואיזה הוא, אשר מלאו לבו לעשות כן", ולמה שאל, הלא המלך בעצמו אמר להמן, "הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך" (וזהו כנ"ל, שהפירוש הוא שענין גלוי חכמה הוא על הכוונה, בכדי שהעם יעשה כטוב בעיניך, היינו שיהא מקום בחירה, זה נקרא "והעם לעשות כטוב בעיניך". מה שאם כן אם אין גלוי חכמה, אין מקום לבחירה, אלא שהחסדים שלוקחים, נראה שהוא מטעם אין ברירה). זאת אומרת, שכל זה בא מכח שהמלך נתן את הפקודה, שיהיה עתה הזמן של גלוי חכמה.
והכוונה היתה, שהשמאל ישמש להימין, שעל ידי זה יהא נראה לכל, שהימין הוא יותר חשוב מהשמאל, כי בגלל זה הם בוחרים בחסדים. וזה סוד מגילת אסתר, שלכאורה זה הוא תרתי דסתרי, כי מגילה משמע, שהיא גלוי לכל, ואסתר משמע, שיש הסתרה. אלא שיש לפרש, כנ"ל, שכל הגלוי הוא בכדי לתת מקום לבחור בהסתרה.
ועתה נבין מה שאמרו חז"ל, חייב אדם לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, והיות שענין מרדכי ואסתר, היה לפני בנין בית שני, שבנין בית המקדש, הוא ענין של המשכת חכמה, ומלכות, נקראת בית המקדש. וזה סוד שמרדכי שלח לאסתר, שתלך למלך לבקש על עמה, והיא השיבה, "כל עבדי המלך וכו', אשר לא יקרא, אחת דתו להמית, וכו', ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום". שפירושו הוא כמו שידוע, שאסור להמשיך בחינת ג"ר דחכמה למטה, ומי שכן ממשיך, בחינת ג"ר (שהם ג' ספירות, וכל אחת כלולה מעשר, הם שלשים) נדון למיתה, מטעם שהקו שמאל, גורם פירוד מחיי החיים. "לבד אשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה", שזהב הוא סוד חכמה, וג"ר.
היינו, שרק בהתעוררות העליון, יכולים להשאר בחיים, היינו בדביקות הנקרא חיים, אבל לא בהתעוררות התחתון. והגם שאסתר הוא סוד מלכות, שהיא צריכה חכמה, אבל זה רק בהתעוררות העליון, מה שאם כן אם היא ממשיכה בחינת חכמה, היא מאבדת את כל בחינתה. ועל זה השיב לה מרדכי, (אם) "ריוח והצלה יעמוד ליהודים, ממקום אחר", היינו ע"י שיבטלו לגמרי את הקו שמאל, ויהיה ליהודים את הקו ימין לבד, שהוא סוד חסדים, הרי "את ובית אביך תאבדו". כי בסוד "אבא יסד ברתא", אז היא מוכרחה שיהיה בה חכמה. אלא שצריך להיות, אכילה מרובה משתיה, אבל אם לא יהיה ליהודים שום עצה, הרי הם יהיו נאלצים, לבטל את קו שמאל, נמצא שכל בחינתה תתבטל. ועל זה אמרה, "וכאשר אבדתי אבדתי", דהיינו אם אילך אני אבוד, כי אני יכול לבוא לידי פירוד, כנ"ל, כי בהתעוררות התחתון, גורם פירוד מחיי החיים. ואם לא אילך, אז ריוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, היינו על ידי אופן אחר, שהם יבטלו לגמרי, את קו שמאל, כמו שאמר לה מרדכי. לכן לקחה את דרך מרדכי, שהזמינה את המן להמשתה, שפירושו שהמשיכה את קו שמאל, כמו שצוה לה מרדכי, ואח"כ כוללה את השמאל בימין, ועל דרך זה, יכול להיות גילוי אורות למטה, וגם להשאר בבחינת הדביקות. וזה סוד מגילת אסתר, כלומר, אע"פ שכבר יש גלוי אור החכמה, מכל מקום היא לוקחת את בחינת ההסתר שיש שם (כי אסתר היינו הסתר).
ובענין ולא ידע, מבואר בתלמוד עשר הספירות (חלק ט"ו, דף א' תתי"ז) באור פנימי, היות שהגם שהיה מאיר אורות דחכמה, ובלי אור דחסדים אי אפשר לקבל, כי על ידי זה באים לידי פירוד, אלא שנעשה נס, ע"י דברי צומות וזעקתם, המשיכו את אור דחסדים, אז היו יכולים לקבל את אור החכמה. ולפני גמר התיקון אין דבר כזה, והיות שבחינה זו היא מבחינת גמר התיקון, שאז כבר יהיה מתוקן, כמו שכתוב בזה"ק: עתיד ס"מ להיות מלאך קדוש, נמצא שאז, אין הבדל בין המן למרדכי, שגם המן יהיה מתוקן. וזהו הרמז, חייב אדם לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
יש להוסיף במה שאומר אז תלו, זהו רמז תלו על עץ, שהבינו שזה אותו חטא של עץ הדעת, שגם שם היה הפגם בג"ר. ובענין "יושב בשער המלך", אפשר להוסיף שזהו רמז שהוא יושב ולא עומד, כי ישיבה נקראת ו"ק ועמידה נקראת ג"ר.