אוצר נקרא הכלי ששם נותנים את הרכוש, למשל, תבואות נותנים במחסן, ודברים יקרי ערך נותנים במקום יותר שמור. זאת אומרת, שכל דבר המתקבל, נקרא בשם יחס לאור, והכלי מוכרח להיות שיוכל לקבל את הדברים, כמו שלומדים, אין אור בלי כלי, זה נוהג אפילו בגשמיות.
אולם מהו הכלי ברוחניות, שנוכל לקבל בתוכו את שפע הרוחניות, מה שהבורא רוצה לתת, שהכלי הזו יהיה מתאים להאור. היינו כמו בגשמיות, שהכלי המתאימה להדבר שנותנים בתוכו, צריך יחס משותף, כדוגמת שאין אנו יכולים לומר שיש לנו אוצרות יין השמורים שהיין לא יתקלקל, שפכנו אותם בשקים חדשים, או שלקחנו הרבה קמח בחביות. אלא כמו שנהוג, יין, הכלי שלהם חביות וכדים, וקמח הכלים שלהם הוא שקים, ולא חביות, וכדומה.
ובהאמור נשאלת השאלה מה הכלי הרוחני, שמהכלים האלו אנו יכולים לעשות אוצר גדול, משפע עליונה. לפי הכלל, שיותר משעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, היות שרצונו ית' הוא, להטיב לנבראיו. וסיבת הצמצום, אנו צריכים להאמין שזהו לטובתנו, ובטח הטעם הוא, משום שאין לנו כלים המתאימים שיוכל להיות שם את השפע, כדוגמת כלים גשמיים שצריכים להיות מתאימים להדבר שנותנים שמה. ומשום זה אנו צריכים לומר, אם אנחנו נוסיף כלים, אז יהיה במה להחזיק שם תוספות שפע.
על זה בא התשובה, "אין להקב"ה בבית גנזיו, אלא אוצר של יראת שמים בלבד" (ברכות ל"ג).
אמנם יש לפרש מהו יראה, שזהו הכלי, שמהכלי הזו עושים אוצר, ומכניסים לתוכו כל הדברים החשובים. אז זצ"ל אמר, יראה, הוא כמו שכתוב אצל משה, שאמרו חז"ל בשכר "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט" זכה ל"תמונת ה' יביט" (ברכות דף ז.). וענין יראה הוא, שמתירא מפני התענוג הגדול שיש שם, ולא יוכל לקבלו בעל מנת להשפיע. ובשכר זה, שהיה לו יראה, בזה עשה לעצמו כלי, שיוכל לקבל בתוכו השפע עליונה. וזהו עבודתו של אדם, וחוץ מזה אנו מתיחסים הכל להבורא. מה שאין כן יראה, כי המשמעות של יראה הוא, שלא לקבל, ומה שהבורא נותן, הוא נותן רק לקבל, וזה ענין "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
ולהכלי הזו אנו צריכים, כי אחרת אנו נהיה נקראים שוטה, כמו שאמרו חז"ל, "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". שפירושו, כי הס"א יוציא מאתנו השפע, אם אין אנו יכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, שאז זה הולך לכלי קבלה, שהוא הס"א והטומאה.
וזה ענין "ושמרתם את המצות", כי ענין שמירה הוא סוד יראה, והגם שטבע האור, ששומר את עצמו, שפירושו שמטרם שרוצה לקבל את האור לכלי קבלה, האור מסתלק. מכל מקום, האדם בעצמו, הוא צריך לעשות זה עד כמה שאפשר, כדברי חז"ל, תשמרו עצמכם מעט מלמטה, ואני אשמור אתכם הרבה מלמעלה.
ומה שאנו מיחסים את היראה לבני אדם, כמו שדרשו חז"ל, הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים, הוא משום שהכל הוא יכול לתת חוץ מיראה, כי מה שהקב"ה נותן הוא מוסיף אהבה ולא יראה.
ובכדי לקנות את היראה הוא ע"י סגולת תורה ומצות, היינו כשהאדם עוסק בתו"מ, על הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו, הרוכבת על מעשי המצות ולימוד התורה, מביאים את האדם לזכות לזה. אחרת האדם יכול להשאר, אף על פי שמקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכל מקום הוא ישאר רק בדרגת דומם דקדושה.
ולפי זה יוצא, שהאדם צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתו"מ. וזה ענין שדרשו חז"ל, "שתהיה קדושתכם לשמי". שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם, שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה שאתם רוצים להנות לי, היינו שכל מעשיכם, יהיו בעמ"נ להשפיע.
כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ). שפירושו הוא, כל אלה שעוסקים בשמירת תו"מ על הכוונה, בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזכרי בו, איננו מניח לי לישון", נמצא שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה. זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירת תו"מ. היות לפי זה, הסיבה והגורם שצריך לשמור את התו"מ, הוא הבורא. היות בלי זה, אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא, יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שנוי צורה כידוע.
והסיבה שהשכר ועונש אינו מגולה, ורק צריכים להאמין בשכר ועונש, הוא מטעם שהבורא רוצה, שכולם יעבדו בשבילו ולא לתועלת עצמם, שהוא בחינת שנוי צורה מהבורא. ואם השכר ועונש היה מגולה, אז האדם היה עובד מטעם אהבת עצמו, היינו שהבורא יאהב אותו, או משנאת עצמו, היינו שהיה מפחד שהקב"ה ישנא אותו. נמצא, שכל הסיבה לעבודה, הוא רק האדם ולא הבורא, והקב"ה רוצה שהוא יהיה הסיבה המחייבו.
ובהאמור יוצא, שיראה הוא דוקא בזמן שהאדם מכיר את שפלותו, ואומר שזה שהוא משמש להמלך, היינו שהוא רוצה להשפיע לו, לזכיה גדולה יחשב לו זה. ואין לו ערך מה שיוכל לומר, עד כמה שהשימוש הזה חשוב בעיניו. כפי הכלל, שבאדם חשוב מה שנותנין לו, נחשב כאילו קיבל ממנו, כידוע. ובטח לפי שופלותו של אדם איך שהוא מרגיש בעצמו, בשיעור הזה הוא יכול, להתחיל להעריך את גדלותו של ה', ויתעורר בו חשק לשמשו. מה שאם כן אם האדם בעל גאווה, אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד.
וזה ענין ששוטה, ורשע, וגס רוח, הולכים ביחד. והטעם הוא, היות שאין לו יראה, שפירושו שאין הוא יכול להשפיל עצמו לפני הבורא, ולומר שלכבוד גדול יחשב לו זה, שהוא יכול לשמש אותו בלי שום תמורה, אז אין הוא יכול לקבל בחינת חכמה מה', אז הוא נשאר שוטה. ומי שהוא שוטה, הוא רשע, כמו שדרשו חז"ל, "אין האדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".