ענין הגבלה, הוא להגביל את מצבו שבו הוא נמצא ולא לרצות גדלות, אלא בהמצב הנוכחי שבו הוא נמצא הוא רוצה להשאר לנצחיות, וזה נקרא דביקות תמידית. ולא חשוב את השיעור של גדלות שיש לו אלא אפילו שיהיה הקטנות הכי קטנה, ואם זה מאיר לנצחיות נקרא זה שזכה לדביקות תמידי, מה שאם כן מי שמשתוקק ליותר גדלות נקרא זה מותרות.
וזה סוד "וכל עצב יהיה מותר", היינו שהעצבות המגיע להאדם, היא בסיבת שמשתוקק למותרות. וזה סוד כשבא ישראל לקבל התורה, ויוליכן משה לתחתית ההר, כמו שכתוב "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים) שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו. ורק אז, שהסכימו על מצב כזה ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה, שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות לא שייך לומר שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה, כי בזמן הגדלות השמחה בא מאליו, אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה, ואז בזמן הקטנות שיהיה להם שמחה אעפ"י שהם מרגישים קטנות, זהו עבודה גדולה.
וזה נקרא עיקר אצילות של המדרגה, שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות, והגדלות הוא רק תוספת, וצריכים להשתוקק על העיקר ולא על התוספות.