זהו ידוע שעיקר העבדות הוא להשפיע נחת רוח ליוצרו, אבל צריך לדעת מהו הפירוש של להשפיע היות שדבר זה מורגל בפי כל, וידוע שההרגל מפיג את הטעם. לכן צריכים לבאר היטב, מה ענינו של מלת להשפיע. והענין הוא, שברצון להשפיע של התחתון, נכלל גם כן הרצון לקבל (אלא שהרצון לקבל יכולים לשמש עמו עם תיקונים). כי לולי זה אין קשר בין הנותן להמקבל, שאין זה מן הנמנע שאחד יתן, והשני לא נותן שום דבר בחזרה שיהיה מציאות של שותפות. שרק בזמן ששניהם מגלים אהבה זה לזה, אז יש קשר וידידות בין שניהם. אבל אם אחד מגלה אהבה, והשני לא מראה שום תגובה, אין לאהבה כזאת שום מציאות וזכות קיום.
וחז"ל דרשו על הפסוק "ולאמר לציון עמי אתה" (ישעיה נ"א) אל תקרו עַמי אלא עִמי אתה, למהוי שותפא עמי (בראשית זהר דף ה'), היינו שהנבראים הם בשותפות עם הבורא. נמצא לפי זה, בזמן שהתחתון רוצה להשפיע להבורא, אז גם התחתון צריך לקבל מהבורא, אז נקרא שותפות שהתחתון נותן וגם העליון נותן.
אבל הרצון לקבל צריך להיות להשתוקק להדבק בו יתברך, ולקבל שיפעו וחיותו וטובו, וזה היתה מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו. אמנם ע"י השבירה שהיתה בעולם הנקודים, נפלה הרצון לקבל לרשותו של הקליפות, שעל ידי זה נעשה בהכלי ב' בחינות: א', שנעשה בה יחס לתענוגים של פירוד, שהעבודה לצאת מרשות הקליפה זו, נקרא עבודת הטהרה. ובחינה הב' שנעשה ע"י השבירה הוא להתרחק מתענוגים רוחניים, היינו שהאדם מתרחק מרוחניות שאין לו שום תשוקה לרוחניות. והתיקון לזה הוא נקרא קדושה, שסדר העבודה הוא להשתוקק לרוממתו יתברך, אז הבורא ית' מאיר לו בהכלים האלו. אבל צריכים לדעת, שבשיעור שיש לו כלים דבחינת טהרה שנקרא בחינת "שנאו רע", כן באותו שיעור הוא יכול לעבוד בבחינת הקדושה, כמו שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע",
היוצא מזה שיש ב' בחינות, א' טהרה, ב' קדושה. שקדושה נקרא הכלי, שהוא ההכנה לקבל את טובו ית' מבחינת להטיב לנבראיו, אבל הכלי הזו מתיחסים להתחתון. היינו שזהו בידו לתקן, דהיינו שבידו להשתוקק אל הטוב, שזהו שמרבה לעסוק ברוממותו ית', ובשפלות עצמו. מה שאם כן השפע שצריך להתגלות בהכלי דקדושה, הוא בידי הבורא ית', שהוא המשפיע את השפע להתחתון. ואין בידי התחתון לעזור לזה כלום, וזה נקרא "הנסתרות לה' אלוקינו".
וכיון שמחשבת הבריאה הנקראת להטיב לנבראיו, מתחלת מאין סוף ברוך הוא לכן אנו מתפללים לאין סוף ברוך הוא, היינו להקשר שיש להבורא עם הנבראים. וזה פירוש מה שכתוב בכתבי האר"י ז"ל, שצריכים להתפלל לאין סוף, כי לעצמותו ית' אין שום קשר עם הנבראים. כי תחילת הקשר מתחיל באין סוף ששם נמצא בחינת "שמו", שהוא שורש הבריאה. וזה סוד מה שכתוב בירושלמי, שהמתפלל, יתפלל בשם. היינו כנ"ל, ששם יש בחינת שמו. ובחינת שמו ואין סוף, נקרא בלשון אגדה "מגדול מלא כל טוב". לכן מתפללים לשם, שהוא בכדי שנקבל את ההטבה שהוכן לנו מראש.
לכן הכתר נקרא רצונו להטיב לנבראיו, וההטבה בעצמה נקרא בשם חכמה, שהוא עצמות השפע. לכן נקרא הכתר בשם אין סוף, ובשם מאציל, אבל החכמה עוד לא נקראת בשם נאצל. כי בחכמה עדיין לא נמצא בחינת כלי, ונבחנת לאור בלי כלי, לכן גם חכמה נבחנת לבחינת מאציל, מטעם שאין השגה באור בלי כלי. וכל ההפרש בין כתר לחכמה הוא, ששם מגולה יותר שורש להנאצלים.