ענין "מצוה הבאה בעבירה", פירושו, באם האדם מקבל עליו את העבודה, בעמ"נ לקבל תמורה, אז מתחלק זה לשני דברים: א) קבלת העבודה, והוא נקרא מצוה, ב) הכוונה שהוא לקבל תמורה נקרא עבירה, מטעם שקבלה מעביר אותו מקדושה לס"א. וכיון שכל היסוד והסיבה, שנתן לו כח לעבודה היתה התמורה, לכן מצוה "הבאה", שפירושו, שהביאו אותו לעשות המצוה הוא העבירה. לכן נקרא זה מצוה הבאה, מי שמביא את המצוה הוא העבירה שהוא רק התמורה.
והעצה לזה הוא, שיעבוד את עבודתו בבחינת "ותו ולא אחמוניה", רק כל כוונתו של עבודתו הוא שיהיה כדי שיתרבה כבוד שמים בעולם, שזה נקרא שעובד בעמ"נ לאוקמא שכינתא מעפרא.
וענין לאוקמא שכינתא הוא, שהשכינה הקדושה נקראת כללות הנשמות, שהיא המקבלת השפע מהבורא ית' ומשפעת להנשמות. והמשפיע והמעביר השפע להנשמות נקרא יחוד קוב"ה ושכינתא, שאז נמשך שפע להתחתונים. מה שאם כן כשאין יחוד, אז אין המשכת שפע לתחתונים.
וביותר ביאור הוא, כיון שרצה הקב"ה להנות לנבראיו, אם כן כמו שחשב על השפעת השפע, כמו כן חשב על קבלת השפע, היינו שהתחתונים יקבלו את השפע, ושניהם היו בבחינת כח, דהיינו אח"כ יבואו נשמות, והמה יקבלו את השפע בפועל.
והמקבל השפע בבחינת כח, נקרא בחינת שכינת הקדושה, כיון שמחשבתו ית' הוא מציאת שלומה, ואינו צריך לבחינת מעשה. לכן התחתון, (אין המשך)