"יורד ומסית עולה ומקטרג", האדם צריך לבדוק את עצמו תמיד אם התורה והעבודה שלו, לא יורדים לעמקי התהום, כי מדת גדלותו של האדם נמדדת בשיעור הדביקות בה', היינו בשיעור התבטלות לה'. היינו, שאהבה עצמית אינו עולה אצלו בשם, אלא שהוא רוצה לבטל את עצמויותו לגמרי. כי מי שעובד בעל מנת לקבל, כפי שיעור עבודתו כך שיעור גדלות עצמותו של האדם, ונעשה אז בחינת יש ועצם ורשות בפני עצמו, וקשה לו אז להתבטל לה'. מה שאם כן כשהאדם עובד בעמ"נ להשפיע, וכשגומר את עבודתו, היינו שתיקן את כל בחינת כלי קבלה לעצמו, ממה שיש לו מבחינת שורש נשמתו, אז אין לו כבר עוד מה לעשות בעולם. נמצא, שרק על נקודה זו צריך להיות כל רכוז מחשבה, על בחינת זו.
והסימן לזה, אם האדם הולך על דרך האמת, הוא יכול לראות אם הוא בבחינת "יורד ומסית", היינו שכל עבודתו הוא בבחינת ירידה. ונמצא האדם אז ברשות הסטרא אחרא. אז הוא "עולה ומקטרג" היינו שמרגיש את עצמו בבחינת עליה ומקטרג על אחרים. מה שאם כן מי שעובד על דרך הטהרה, אינו יכול לקטרג על אחרים, אלא תמיד הוא מקטרג על עצמו, ועל אחרים הוא רואה אותם במדרגה יותר טובה, משהוא מרגיש את עצמו.