צריכים להזהר ב"סור מרע". לשמור את הד' בריתות.
א) ברית עינים, שהוא להזהר מהסתכלות בנשים. והאיסור מלהסתכל, הוא לאו דוקא משום שיכול לבוא לידי הרהור. והראיה לזה הוא, שהרי האיסור חל גם על זקן בן מאה שנים. אלא הטעם האמיתי הוא, משום שזה נמשך משורש עליון מאד, שהזהירות הזו היא, שאם לא יהיה נזהר יכול לבוא חס ושלום להסתכלות בהשכינה הקדושה, ודי למבין.
ב) ברית הלשון, היינו שיהיה נזהר באמת ושקר. שענין הבירורים שישנם כעת, לאחר חטא אדם הראשון, הוא בירור של אמת ושקר. מה שאם כן טרם חטא עץ הדעת, היה הבירורים בענין של מר ומתוק. מה שאם כן כשהבירור הוא באמת ושקר, הוא אחרת לגמרי. שיש לפעמים, שתחילתו מתוק וסופו מר, לכן יוצא שיש מציאות של מר, אבל מכל מקום זהו אמת. לכן צריכין להזהר שלא לשנות בדיבורו, הגם שהוא חושב שהוא משקר רק לחבירו. אבל צריכים לדעת, שהגוף הוא כמו מכונה, כפי שהיא רגילה ללכת כך היא ממשכת ללכת. לכן, כשמרגילין אותה בשקר ורמאות, אז אי אפשר לו ללכת בדרך אחרת, ומשום זה האדם בינו לבין עצמו, גם כן מוכרח ללכת בשקר וברמאות.
ולפי זה יוצא, שהאדם מוכרח לרמאות את עצמו, ובשום אופן אין הוא מסוגל לומר לעצמו את האמת, משום שאין הוא מוציא טעם מיוחד בהאמת, ואפשר לומר מי שחושב שמרמה את חבירו, אינו אלא שמרמה להשם ית', משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'. כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה הכל הוא "מלא כל הארץ כבודו".
לכן, כשמשקר לחבירו, הוא משקר להבורא ית', וכשמצער לחבירו הוא מצער את הקב"ה. לכן, אם האדם רגיל לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה, היינו אם הבטיח משהו להקב"ה אז הוא ישתדל לשמור את הבטחתו, משום שהוא לא רגיל לשנות בדיבורו. ועל ידי זה יזכה ל"ה' צלך". שאם האדם יקיים מה שהוא אומר הוא עושה, גם הקב"ה יקיים כנגדו "ברוך אומר ועושה".
ויש סימן בשמירת הלשון, שלא לדבר על כל שאפשר, משום שע"י דיבורו הוא מגלה את מצפוני לבו, ועל ידי זה יש אחיזה לחיצונים, מטעם כי כל זמן שאין האדם נקי בתכלית, וכשהוא מגלה משהו מפנימיותו, אז יש כח לסטרא אחרא לקטרג למעלה ולהתלוצץ מעבודתו. ואומרת, איזה עבודה הוא נותן למעלה, הלא כל כוונתו בעבודה זו היא רק למטה. ובזה יתורץ קושיא עצומה, הלא ידוע ש"מצוה גוררת מצוה", ולמה אנו רואים שהרבה פעמים שאדם בא לידי נפילה מעבודתו.
אלא כנ"ל, משום שהסטרא אחרא מסטנת ומקטרגת על עבודתו, ואח"כ היא יורדת ונוטלת את נשמתו. היינו, לאחר שכבר הסטינה למעלה, ואמרה שאין עבודתו נקיה, אלא שעובד בבחינת קבלה לעצמו, אז היא יורדת ונוטלת את נשמת חיים שלו, בזה שהיא שואלת להאדם, "מה עבודה הזאת". לכן, אפילו שכבר זכה לאיזה הארה של נשמת חיים, הוא מאבד את זה חזרה.
והעצה לזה "הצנע לכת", שהיא לא תדע מעבודתו, בסוד "מליבא לפומא לא גליא". שאז גם הס"א לא יכולה לדעת מעבודתו, משום שהיא לא יודעת, רק מה שמגלים על ידי דיבורים ומעשה, בזה היא יכולה להתאחז.
וצריכים לדעת, שעיקר יסורים ומכאובים באים על ידי המקטרגים. לכן עד כמה שאפשר, צריכים להזהר מלדבר. ויותר מזה צריכים לדעת, אפילו כשמדברים דבורי חול, גם כן מתגלה מצפוני לבו, וזה סוד "נפשי יוצאה בדברו", וזהו ברית הלשון שצריכים להזהר.
ועיקר השמירה צריך להיות בזמן עליה, כי בזמן הירידה קשה ללכת בדרגת ושמירת גדולות.