קודם החטא של אדם הראשון היה גופו מבינה דמלכות דמלכות דעשיה. והיה לו נר"ן מבריאה, ונר"ן מאצילות. ואחר שחטא נפל גופו לבחינת משכא דחויא, שהוא הקליפה דבחינה ד' המכונה עפרא דעולם הזה, ובתוכו מלובש גוף הפנימי מקליפת נוגה, שהוא חציו טוב וחציו רע. וכל המעשים טובים שהוא עושה, הוא רק עם גופו דנוגה. וע"י העסק בתורה ומצות, הוא מחזיר את גוף הזה שיהיה כולו טוב, והגוף של משכא דחויא מתפרד ממנו, ואז הוא זוכה לנר"ן דקדושה, לפי מעשיו.
קשר נר"ן של האדם אל הספירות.
עצם הנר"ן של האדם הוא מבחינת מלכות של ג' הספירות, בינה וזו"ן שבכל עולם מאבי"ע. ואם הוא זוכה לנר"ן דנפש, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דעשיה. ואם הוא זוכה לנר"ן דרוח, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דיצירה. ואם הוא זוכה לנר"ן דנשמה, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דבריאה. ואם הוא זוכה לנר"ן דחיה, הוא מקבל מג' בחינות מלכות דבינה וזו"ן דאצילות.
וזהו מה שאמרו חז"ל, שאין אדם מחשב אלא מתוך הרהורי לבו, שכל הגוף נחשב לבחינת לב. והגם שהאדם כלול מד' בחינות דצח"מ (דומם, צומח, חי, מדבר), אבל כולם נרשמים בהלב. והיות שאחר החטא נפל גופו של אדם הראשון למשכא דחויא, שהוא הקליפה דבחינה ד', המכונה עפרא דעולם הזה, לכן כשהוא מחשב, כל מחשבותיו הם של לבו, היינו גופו מבחינת משכא דחויא. וכשהוא מתגבר על ידי התעסקותו בתורה ומצות, שזהו הסגולה היחידה אם הוא מכוון בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז התו"מ מזככים את גופו. פירושו, שהמשכא דחויא מתפרד ממנו. והפועל הקודם של תו"מ הנקרא קליפת נוגה, שהוא בחינת גוף הפנימי, שהיה מחצה טוב ומחצה רע, נעשה עכשיו לכולו טוב, שענינו הוא שבא עכשיו להשתוות הצורה. ואז זוכה לנר"ן דקדושה לפי מעשיו, היינו בתחילה הוא משיג נר"ן דנפש, מעולם העשיה, ואח"כ כשהוא מברר את כל הבחינות ששיכים לעולם העשיה, אז הוא זוכה לנר"ן דרוח, דעולם היצירה, עד שמשיג נר"ן דחיה דאצילות. היינו שבכל פעם, נעשה לו בנין אחר בליבו. זאת אומרת, במקום שהיה לו מקודם גוף פנימי מקליפת נוגה, שהיה חציה טוב וחציה רע, נעשה עכשיו הגוף הזה, על ידי הזיכוך שקבל מתורה ומצות, לבחינת שכולו טוב. נמצא לפי זה, כי בזמן שהיה לו גוף מבחינת משכא דחויא, היה מוכרח לחשוב ולהשכיל מושכלות, רק מתוך הרהורי לבו. שפירושו, כל מחשבותיו היו רק איך למלאות הרצונות מה שהקליפה מחייבת אותו, ולא היה לו שום עצה לחשוב מחשבות ולכוון כוונת, רק מה שנתיישב על לבו. והלב שלו היה אז בחינת משכא דחויא, שהוא הקליפה הגרוע ביותר. לכן יוצא שכמו כן, בזמן שזוכה על ידי התעסקותו בתו"מ אפילו שלא לשמה, אלא שהוא דורש ומבקש מה', שהשם ית' יעזור לו על ידי התעסקות בתו"מ בבחינת "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה", ומצפה לרחמי שמים שה' יעזור לו להגיע על ידי זה לשמה, שכל השכר מה שהוא דורש מה' עבור עבודתו, שיזכה לעשות בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, כמו שאמרו חז"ל, "המאור שבה מחזירו למוטב". אז מזדכך הגוף דמשכא דחויא, היינו כנ"ל שנפרד ממנו הגוף הזה וזוכה לבנין אחר לגמרי, דהיינו לבנין דנפש דעשיה. וכמו כן הוא מוסיף והולך, עד שמשיג בנין מנפש ורוח דבינה וז"א ומלכות דאצילות. וגם אז אין לו שום ברירה, לחשוב מחשבות אחרות, אלא לפי מה שהבנין דקדושה מחייבת אותו, היינו שאין לו מקום לחשוב מחשבות, נגד הבנין שלו. אלא הוא מוכרח לחשוב ולעשות מעשים רק על הכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו, כפי שהבנין שלו דקדושה מחייבת אותו.
היוצא מכל הנ"ל, שאין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב, יש לכוון שלבו יהיה ישר לשם השם ית', ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק, ובכל פעם הוא מוסיף והולך. וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה", שפירושו שע"י אור התורה, הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה, זאת אומרת שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב. וזהו כנ"ל, שהגוף הקודם שבא לו ממשכא דחויא נפרד ממנו, וזוכה לגוף קדוש. שהגוף הפנימי הנקרא קליפת נוגה, שהיה חציו טוב וחציו רע, נעשה כולו טוב, ובו שורה עכשיו הנר"ן מה שהוא משיג ע"י מעשיו, במה שהוא מוסיף והולך.
ומטרם שזכה לבנין חדש, אף על פי שהוא משתדל לזכך את לבו, מכל מקום הלב בעינה עומדת, ואז נבחן שהוא בבחינת "עושי דברו". אבל צריכים לדעת, שהתחלת העבודה מתחלת דוקא בבחינת עושי דברו. אבל אין זה שלימות, משום שאין הוא יכול לטהר את מחשבותיו במצב הזה, כי אינו יכול להנצל מהרהורי עבירה, מטעם שלבו הוא מגוף של קליפה, ואין אדם חושב אלא מתוך הרהורי לבו כנ"ל. אלא רק המאור שבה מחזירו למוטב, שאז הגוף החוצץ מתפרד ממנו, והגוף הפנימי שהוא קליפת נוגה, שהיה חציו רע נעשה לכולו טוב. ואז נמצא שהתורה מביאו לידי מעשה, שהוא ע"י עשייתו בנין חדש. וזה נקרא מעשה.