ידוע שע"י השבירה נפלו נצוצין דקדושה לבי"ע, ושם בבי"ע אין הם יכולים להתתקן, לכן צריכין להעלותם לאצילות. ועל ידי זה שעושים מצות ומעשים טובים, בכוונה עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לעצמו, מתעלים הנצוצין הללו לאצילות. ואז הם נכללים במסך דעליון שבראש המדריגה, ששם נשאר המסך בנצחיותו, ואז יש זווג על המסך בהתכללות הנצוצין, ונמשך אור העליון בכל העולמות כפי שיעור הנצוצין שהעלו. וזה דומה כמו בהזדככות הפרצופים דעקודים. שלמדנו, שבעת הזדככותו שהאור נסתלק בסיבתו, אז המסך דגוף עולה ביחד עם הרשימות לפה דראש. והטעם, משום שבעת שהתחתון מפסיק לקבל, אזי נקרא שנזדכך מעוביותו, לכן יכול המסך דגוף לעלות חזרה לפה דראש. משום שכל ירידתו למדרגת גוף, היתה משום שהאור התפשט מלמעלה למטה, היינו לתוך כלים דקבלה. והראש נבחן תמיד שהוא בחינת ממטה למעלה, היינו בהתנגדות להתפשטות. ומשום בעת שהגוף מפסיק לקבל את האורות מלמעלה למטה, מסיבת חסרון המסך שנזדכך, על ידי הביטוש פנימי ומקיף, נבחן שהמסך דגוף נזדכך מעוביותו, ועולה עם הרשימות להראש.
כמו כן, בעת שהאדם עוסק בתורה ומצות עמ"נ להשפיע ולא לקבל, אז על ידי זה הנצוצין עולין למסך שבראש שבעולם אצילות (והם עולים ממדרגה למדרגה, עד שבאים לראש דאצילות). וכשנכללים במסך הזה, ויוצא קומת האור לפי בחינת גודלו של המסך, ניתוסף אור בכל העולמות, וגם האדם שגרם את השבח למעלה, מקבל גם כן הארה, בזה שהשביח למעלה בהעולמות.