הנה הכתוב אומר "ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פתום ואת רעמסס" (שמות א'). ויש לשאול, הלא פתום ורעמסס משמע שהם ערים יפים, ו-ערי מסכנות משמע שהיא עניות ודלות. וגם מלשון סכנה. וכן יש להבין, במה ששאל אברהם אבינו עליו השלום "ויאמר וכו', במה אדע כי אירשנה" (לך לך ששי) . ומה השיב לו הקב"ה, כתוב "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". לפי הפשט קשה להבין, היות שהשאלה היתה שהוא היה רוצה בטוחות על הירושה, ולא נראה שום בטוחות בהתשובה שהקב"ה השיב לו כי זרעך יהיו בגלות, ומשמע שזה היה תשובה מספקת עבורו. כי אנו רואים, כי אברהם כשהיה לו וכוח עם הקב"ה בענין אנשי סדום, היה לו וכוח ארוך עם הקב"ה, וכל פעם אמר אולי. וכאן, כשהקב"ה אמר שזרעך יהיו בגלות, כבר קבל זה בתור תשובה מספקת, ולא היה לו שום וכוח לומר אולי. אלא שקבל זה בתור בטוחות על ירושת ארץ.
ולפי זה יש להבין את התשובה הזו. וכן יש להבין מה שפירש הזה"ק על הכתוב "ופרעה הקריב", ומפרש, שהוא הקריב אותם לתשובה, היתכן שפרעה הרשע ירצה לקרבם לתשובה.
ולהבין כל זה יש להבין את מאמר חז"ל וזה לשונם, "כדריש ר' יהודה, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין, ואומרים האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין ואומרים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה" (סוכה נ"ב ע"א).
והמאמר הזה כולו מוקשה, א) אם כבר שחט את היצר הרע, מאיפה יש עוד רשעים. ב) צדיקים למה בוכין, אדרבא הם היו צריכים לשמוח. ג) איך יכול להיות שני דעות במציאות, בזמן ששניהם כבר הגיעו למצב של אמת, שהמאמר הזה המדובר הוא בעתיד לבוא, שאז בטח מצב של אמת, ואיך יכולים להיות שנוי במציאות במרחק כזה, מבין חוט השערה להר גבוה.
ופירש זה עם מה שאמרו חז"ל (שם) "אמר רבי אסי, יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (של עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה שנאמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה').
אנו צריכים לדעת כלל גדול, שעבודה שלנו שניתן לנו שיהיה על בסיס אמונה למעלה מהדעת, אין זה מטעם שאין אנו ראויים למדרגה גדולה, ומשום זה ניתן לנו, שנקח הכל בכלי של האמונה. וזה נדמה לנו לבחינת שופלות ופחיתות ערך, והאדם מצפה מתי נוכל לפטור את עצמו מעול הזה, שנקרא אמונה למעלה מהדעת.
אלא הוא מדרגה גדולה וחשובה מאוד, שאין סוף ותכלית לרוממותה, ומה שנראה בעינינו לבחינת שופלות, הוא מסיבת הרצון לקבל שבנו. ובהרצון לקבל, יש להבחין בו בחינת ראש וגוף, שהראש נקרא ידיעה, והגוף נקרא קבלה. ומשום זה כל מה שהוא נגד הידיעה, נבחן אצלנו לבחינת שופלות ומעשה בהמה.
ובהנ"ל יש לפרש, מה שאברהם אבינו עליו השלום שאל להקב"ה "במה אדע כי ארשנו", כי איך יהיה מציאות שיוכלו לקבל עליהם עול האמונה, היות שזהו כנגד הדעת, ומי יכול ללכת נגד הדעת, אם כן איך יהיה מציאות שיזכו לאור האמונה, היות שכל השלימות תלוי רק בזה.
ועל זה השיב לו הקב"ה ידוע תדע וכו', שהם יהיו בגלות. שפירושו, שהוא הכין קליפה, שהוא היצר הרע אדם בליעל, שהוא פרעה מלך מצרים, שאותיות פרעה הוא אותיות ערף, כמו שאמר האר"י ז"ל, (בשער הכוונות לפסח) שפרעה הוא בחינת עורף מצר-ים, שהיה מוצץ את השפע כשיורדת לתחתונים, עם השאלה שלו, שהוא בא ושואל "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שמות, שביעי). ותיכף עם השאלה הזאת, כבר נמצאים ברשות הקליפות, כמו שאומר הרמב"ם (בהלכות דעות) מה שכתוב "אל תפנו לאלילים", עם הפניה לבד (היינו עם השאלה לבד) כבר עוברים על הלאו, דלא תפנו.
והיות שהס"א, רוצה שתוכל לינוק שפע מהקדושה, ומה היא עושית אז שתוכל לינוק שפע מהקדושה. וזה שאומר לנו הכתוב, "ופרעה הקריב", ומפרש הזה"ק שהקריב אותם לתשובה, ושאל כנ"ל, איך שייך לומר שפרעה קרב אותם לתשובה, הלא הדרך של הקליפות הוא לרחק את האדם מהקב"ה.
וזה יש להבין על דרך מה שכתוב בזהר, וזה לשונו, אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה, ובהסולם, כגוונא וכו', כי הפשע הזה להיותו בטמירו נמצא כח הנחש, דמחי לבני עלמא והביא מיתה לעולם, עודו בכל תוקפו, ואי אפשר להעביר אותו, בדומה לנחש הנושך לאדם ותיכף מכניס ראשו לגופו, שאז אי אפשר להרגו (הקדמת ספר הזהר דף מא, ובהסולם). ועוד מאמר יש בזהר, שהנחש כפף לרישא ומחי בזנביה, היינו שלפעמים הוא נותן לאדם שיקבל עליו את עול האמונה שהוא בחינת למעלה מהדעת, שזה הוא ענין כפיף לרישא, אבל מחי בזנביה. בזנביה, אפשר לפרש, בסופו. שמה שכף לרישא היה בכדי שבסופו יקבל בעמ"נ לקבל. זאת אומרת מה שנתן לו מקודם רשות לקבל עליו את האמונה, היה בכדי שאח"כ יקח הכל לרשותו. כי הקליפה יודעת, שאין מקום לקבל שפע אלא על ידי הקדושה.
וזה פירוש, שפרעה הקריב שדרשו שהקריב את ישראל לתשובה, וזה היה בכוונה תחילה כדי שאח"כ יקח מהם הכל לרשותו. וזהו שכתב האר"י ז"ל, שפרעה היה יונק כל השפע שהיה יורד לתחתונים, היה יונק מבחינת עורף ומצד הגרון, שהוא בחינת רישא דגופא, שהיה לוקח הכל בכלי קבלה שלו.
וזהו פירוש, "ויבן ערי מסכנות", היינו שזה היה לישראל, זאת אומרת שכל כמה שהיה עובדים בזמן גלות הכל לקח פרעה לרשותו, וממילא היו עם ישראל עניים, שנקרא מסכנא בחינת עני. ועוד יש לפרש מסכנות, מלשון סכנה, שהם היו בסכנה גדולה שלא ישארו במצב זה כל ימי חייהם. אבל לפרעה, היה עבודתם של ישראל פיתם ורעמסס, היינו ערים יפים מאד מאד.
לפי זה יהיה הפירוש, ויבן ערי מסכנות (לישראל) ו-לפרעה, את פיתם ורעמסס, היות שכל מה שעבדו ישראל נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם,
ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה, וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.
אבל ראו שאין כח בידי עצמם, לצאת משליטת פרעה, לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה" כי פחדו שלא ישארו שם בגלות לעולמים, אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים.
נמצא שמטרם שראו את המצב שבו הם נמצאים ברשות הקליפות, וכואב להם ומפחדים שלא ישארו שם לעולמים, אז אין שום צורך שה' יעזור להם מכלי קבלה, אם לא מרגישים את ההזק והחסרון שיש בזה, שזהו כל המפריע מלהתדבק בה'. כי אחרת אדם מחשיב יותר את העבודה בבחינת ידיעה, וקבלה, מה שאם כן בחינת אמונה נחשב לבחינת שופלות, ובוחרים יותר בידיעה וקבלה, כי כך מחייב שכל החיצון של האדם.
ולכן הוכן להם הגלות, שירגישו שאין להם שום התקדמות בהתקרבות לה', כל עבודתם נשקע בתוך קליפת מצרים, ואז ראו שאין להם שום ברירה אלא הם מוכרחים לקבל על עצמם עבודה של שיפלות, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהשתוקק לבחינת השפעה, אחרת הם מרגישים שהם שנמצאים ברשות הס"א.
נמצא, שהאמונה שקבלו עליהם היה מטעם, שראו אחרת אין להם שום עצה, ומשום זה הסכימו לעבודה של שיפלות. וזה נקרא, עבודה התלויה בדבר, מסיבת שלא יפלו לתוך רשת הקליפות, לכן לקחו עליהם עבודה זו. אבל אם בטל הדבר, בטלו אהבה לעבודה זו. זאת אומרת אם בטל היצר הרע, שכבר אין מי שיביאו להם מחשבות דלא תפנו לאלילים, בטלו אהבה של עבודת השיפלות.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל, יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה. ידוע שיש, בחינת אונס, שוגג, מזיד. הרצון לקבל המוטבע באדם, הוא בחינת אונס, מטעם שאין זה בידו לבטלו, וממילא לא נחשב זה לחטא, אלא זה נחשב לעון, כמו שכתוב "הוי מושכי העון בחבלי השוא", אם כן אי אפשר לדחותו, או לשנוא אותו, מטעם שאין הוא מרגיש שזה יהיה חטא. אבל מזה, יוצא אח"כ, כעבותות העגלה, חטאה, ומהרצון לקבל הזה נברא אח"כ קליפות, שיש להם מרכבה שלימה, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים", ומשם נמשך היצר הרע (היינו הכל מהחוט השערה הנ"ל). וכיון שכבר נתגלה שזהו חטא, אז כבר יודעים לשמור את עצמם מחוט השערה הזו, ואז מבינים שאין עצה אחרת אם רוצים להכנס לקדושה, אלא לקבל עבודה של שיפלות, היינו אמונה והשפעה. אחרת הם רואים שנמצאים תחת שליטת קליפת פרעה מלך מצרים.
נמצא שתועלת הגלות היה שירגישו שהרצון לקבל הוא חטא, וזהו סיבה, שיחליטו שאין עצה אחרת, אלא להשתדל להגיע לכלי השפעה. וזה ענין שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום, על השאלה שהוא בקש בטוחות על ירושת הארץ, "ידוע תדע כי גר יהיו זרעך וכו' וענו אותם". כי על ידי הגלות, אז הם יבואו לידי גלוי של החוט השערה שהוא חטא, אז יבואו לידי קבלת עבודה אמיתית, כדי להרחיק עצמם מן החטא.
וזה שאמר רבי יהודה, לעתיד שיהיה "בלע המות לנצח" דהיינו שהקב"ה שוחט ליצר הרע, וממילא לא נשאר ממנו אלא חוט השערה, שזה לא מורגש לחטא כלל (שחוט השערה הוא דבר שלא יכולים לראות זה בעין). ומכל מקום נשארים עוד רשעים וצדיקים, ואז כולם רוצים להדבק בו ית', והרשעים, שעוד לא תיקנו את החוט השערה שלהם, מזמן שהיצר הרע היה קיים, שאז היה יכולת להרגיש שזהו חטא. מה שאם כן עכשיו, שאין יצה"ר, לא נשאר אלא בבחינת חוט השערה, אז אין להם סיבה שיצטרכו להפוך את הכלי קבלה לכלי השפעה. כנ"ל שחוט השערה לא מרגישים, אבל מכל מקום להדבק בו ית' לא יכולים כיון שיש שנוי צורה, ואין אני והוא יכולים לדור במדור אחד.
והתיקון שלהם הוא, שיהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. שהכוונה הוא, היות שהיצר הרע נתבטל, נמצא שאין לצדיקים סיבה, שיצטרכו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אם כן, כיון שאין להם סיבה, אז מי מכריח אותם. לכן כשהם רואים, שהרשעים שנשארו עם חוט השערה, ולא תיקנו את חוט השערה, בזמן שהיה היצר הרע, שאז ראוי היה שיוכלו לתקן, מטעם שאז היה מגולה את הרצון לקבל לחטא. מה שאם כן עכשיו לא ניכר לחטא, אלא לחוט השערה. לכן אם אין סיבה, אין עכשיו מקום לתקן, אבל יחד עם זה אין מקום לדביקות כי השנוי צורה נשארו. וכל התיקון שלהם הוא בזה, שהצדיקים הולכים עליהם. היינו, כשרואים שעכשיו כבר אין פחד מפני רשת הקליפות, שכבר נשחט היצר הרע, אם כן מדוע עכשיו הם צריכים לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אבל כשהם רואים שאין הרשעים יכולים עכשיו להגיע לדביקות, מטעם שאין להם עכשיו סיבה, היינו יצר הרע שיהיה ניכר להם לחטא, ויחד עם זה הם נשארו בחוץ, שסוף כל סוף נשאר שנוי צורה. לכן הצדיקים כשרואים את זה, אז הם מבינים מה טוב היה להם שהיה להם סיבה לעבוד בבחינת השפעה, שהיה נדמה להם שעסקו בבחינת השפעה רק מטעם היצר הרע. אבל הם רואים, שענין החטא שראו אז היה לטובתם, היינו שבאמת העבודה זו הוא עיקר, ולא מטעם פחד, שיפלו לרשות הקליפות עושים עבודה זו. וראיה לזה הם רואים אצל הרשעים שלא תיקנו את החוט השערה, ועכשיו אין להם סיבה, ונשארו מבחוץ, שלא יכולים לבוא עכשיו לדביקות בה'. נמצא, שהצדיקים מקבלים כח ללכת מחיל לחיל ע"י הרשעים, וזה שהרשעים נעשה אפר תחת רגלי הצדיקים, שהצדיקים הולכים על בחינת שנשארו בבחינת רשעים. אם כן אגלאי מילתא למפרע, שדוקא עבודה זו הוא חשובה, ולא מטעם הכרח, כמו שנדמה להם מקודם, בזמן שהיה להם יצר הרע. עכשיו הם רואים אפילו בלי יצר הרע, כדאי לעבוד בבחינת השפעה ואמונה.
וענין הללו בוכין והללו בוכין, כידוע, כי בכיה הוא בחינת קטנות, שהוא בחינת ו"ק. ויש חילוק בין ג"ר לו"ק, שמוחין דו"ק מאירים מבחינת העבר, היינו שהם לוקחים חיות ואור ממה שעבר עליהם, מה שאין כן מוחין דג"ר מאיר בהוה, ע"י שהוא מיחד את הזווג. וזה פירוש שהצדיקים בוכין ואומרין, איך יכולנו לכבוש הר גבוה, שעכשיו הם רואים מה שהיה לפני שחיטת יצר הרע, שהיה שליטתו גדולה מאד, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". והיה להם רחמים גדולים מצד השם ית', שנתן להם כח לנצח את מלחמת היצר, ויש להם עכשיו ששון ושמחה מהנס שהיה להם אז, היינו מזמן העבר, וזה נקרא מוחין דקטנות.
והרשעים בוכין, כיון שעכשיו אין להם שום עצה, להדבק בו ית', אף על פי שעכשיו הם רואים שאין זה אלא חוט השערה, אבל היות שאין עכשיו יצר הרע, אין להם סיבה שיוכלו להפוך את הכלי קבלה להשפעה, רק רואים שהם מבחוץ, לכן הם בוכין.
אבל התיקון שלהם הוא בזה שנעשה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, היינו כנ"ל, שעל ידי זה שהצדיקים רואים אף על פי שאין עכשיו יצר הרע, ומכל מקום אין הרשעים יכולים לזכות לדבקות, אז הם אומרים על מה שהיה חושבים שרק מטעם סיבה של יצר הרע צריכים ללכת בדרכי השפעה. אלא הם רואים שזהו הכלי אמיתית, זאת אומרת אפילו שלא היה יצר הרע גם כן דרך זה הוא אמת, שדרך האמונה הוא דרך נפלאה.
ובזה נבין למה נשארים רשעים אחר שחיטת יצר הרע, זהו מטעם כדי שיהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים, שאם לא היה נשארים רשעים אז לא היה מי שיגלה את הענין הגדול הזה, שדרך האמונה הוא לא מטעם אהבה התלויה בדבר. היינו שלא מטעם יצר הרע צריכים ללכת בדרך האמונה, אלא זהו אהבה שאינו תלויה בדבר, היות שעכשיו כבר אין יצר הרע, ומכל מקום רק בדרך האמונה יכולים לזכות לדביקות ה'.
ושמעתי פעם אחרת: הנה מה שאנחנו צריך דוקא לאמונה, הוא מסיבת הגאות שיש בנו, שאז קשה לנו לקבל האמונה. זאת אומרת, שאף על פי שהאמונה הוא בחינה גבוה, ומדרגה נפלאה שאין התחתון יכול להשיג ולהבין את יקר ערכה ותכלית רוממותה, הוא רק מסיבת הגאות שבנו, דהיינו הרצון לקבל, נדמה לעינינו שהוא בחינת שופלות ומעשה בהמה. אשר לסיבה זו הוכן לנו אדם בליעל.
ושמעתי פעם אחרת: אשר אנחנו רואים, שבזמן שאנו לא רוצים לקבל את האמונה אנחנו נופלים ממצבנו. ובכל פעם ופעם אנחנו עולים ויורדים, עד שנקבע בליבנו שאין לנו עצה אחרת אלא לקבוע את האמונה. וזהו היה בכדי לקבל את האמונה. וזה ויבן ערי מסכנות (לישראל) לפרעה.