בשבת שקלים בעת שנכנס לקידוש שעשה שמואל בלוזינסקי, בזמן שנעשה לסבא, אמר, מנהג היה אצל אדמורים בפולניא, שכל העשירים היו באים לרבם בשבת שקלים כדי לקבל שקלים מרבם. ואמר, הרמז לזה הוא, משום שאי אפשר להיות מחית עמלק בלי שקלים. מטעם כי מטרם שמקבלים שקלים אין עדיין קליפת עמלק. אלא, בזמן שלוקחים שקלים, אז באה הקליפה הגדולה שנקראת עמלק, ואז מתחיל העבודה של מחית עמלק, משה שאם כן מטרם זה אין לו מה למחוק.
והוסיף לזה ביאור על מה שאמר המגיד מקוזניץ זצ"ל, על מה שאומרים בתפילת נעילה, "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך". ושאל על זה המגיד, איך אפשר לעמוד בלי ראש, שהמשמעות היא שהבדיל את הראש מהאדם, ואיך אפשר להיות מציאות כזה. וביאור, שהתירוץ הוא, "כי תשא את ראש בני ישראל" שעל ידי זה ממשיכים בחינת ראש, בתנאי אם נותנים את המחצית השקל אז על ידי זה זוכין לבחינת ראש.
ואח"כ שאל לשמואל בלוזינסקי, מדוע המכין לקידוש שתיה יותר מאכילה, וזהו שלא כסדר, כי הסדר צריך להיות אכילה מרובה משתיה, כי השתיה באה רק להשלים את האכילה על דרך "ואכלת ושבעת וברכת", מה שאין כן כשהשתיה מרובה מאכילה. ופירש, כי אכילה מרמז על חסדים ושתיה מרמז על חכמה.
ועוד אמר, ששבת שלפני חודש אדר כולל כל חודש אדר, לכן כשנכנס אדר מרבים בשמחה. ואמר, שיש הפרש בין שבת ליום טוב, שבת נקרא בחינת אהבה ויום טוב נקרא בחינת שמחה. וההבדל בין שמחה לאהבה הוא, כי אהבה הוא בחינת עצם, ושמחה הוא רק תוצאה שנולדה מאיזו סיבה, והסיבה הוא העצם, והתוצאה הוא רק תולדה מעצם, לכן שבת נקראת אהבה ורצון, ויום טוב נקרא שמחה וששון.
ועוד אמר הסבר על מה שרבי יוחנן בן זכאי השיב לאשתו, שאני בחינת שר בפני המלך והוא רבי חנינא בן דוסא כעבד בפני מלך, לכן יש לו אפשרות להתפלל. ולכאורה היה צריך להיות להיפוך שלהשר יש כח יותר לפעול דעתו על המלך, ולא העבד.
אלא "שר" נקרא מי שכבר זכה להשגחה פרטיות, ואז אין הוא רואה מקום להתפלל כיון שהכל טוב, מה שאם כן "עבד" נקרא שהוא במדרגת שכר ועונש, אז יש לו מקום להתפלל כיון שרואה שיש לו עוד מה להתקן.
והוסיף על זה הסבר ממאמר שמובא (בבא מציעא פ"ה ע"א) כתוב שם, דההוא עגלא דהוי קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישא בכנפיה דרבי וקא בכי, אמר ליה זיל לכך נוצרת, אמרו, הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין.
וענין "לכך נוצרת" פירושו השגחה פרטית, שאין מה להוסיף ומה להגרע ששם גם היסורים ניכרים לשבחים, לכן המשיך עליו בחינת יסורים. והגמרא מביא, שנפטר מן היסורים ע"י מעשה, שאמר, "ורחמיו על כל מעשיו", יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי, (שאמתיה דרבי הוה מכבדת הבית) הוי שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו (שהיתה זורקת בני חולדה שהיתה שם) אמר לה שבקינהו (היינו עזוב אותם) כתיב "ורחמיו על כל מעשיו", שהשיג אז שגם בחינת תפילה נשאר בנצחיות. לכן כבר היה לו מקום לתפילה, לכן הלכו ממנו היסורים.
ובמוצאי שבת קודש אמר ביאור על מה שאומר הזה"ק, על פסוק "כי יעקב בחר לו יה", מאן בחר למאן. והשיב הזה"ק: כי ה' בחר ליעקב (בראשית קס"א ע"ב). ואמר, שאלת הזה"ק הוא, אם ה' בחר ליעקב, נמצא שיעקב לא עשה שום דבר, אלא הכל בהשגחה פרטית. ואם יעקב בחר, פירושו שיעקב הוא העושה, היינו ענין של שכר ועונש. והשיב, שבתחילה צריך האדם להתחיל בדרך של שכר ועונש, וכשהוא גומר את השלב הזה של שכר ועונש, אז זוכים ורואים שהכל הוא בהשגחה פרטית, שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים. אבל מטרם שהאדם משלים את עבודתו בשכר ועונש, אי אפשר להבין את השגחה פרטית.
ובליל דיום א' אחר השיעור אמר הסבר על בחינת ערום דיעקב, שכתוב אצל יעקב, "בא אחיך במרמה". ובודאי שלא היה כאן ענין של שקר, אחרת לא היה הכתוב אומר על יעקב בחיר שבאבות, שהיה שקרן. אלא פירושו של ערמה הוא, בזמן שהאדם עושה דבר חכמה ולא כוונתו לשם חכמה אלא להוציא מזה איזה תועלת, שהוא צריך לזה. ורואה שבאופן ישר אי אפשר להשיגו, לכן הוא עושה איזה דבר חכמה בכדי שישיג את הדבר שנחוץ לו, זה נקרא חכמה. וזה פירוש הפסוק, הוי ערום בדעת, היינו חכמה ע"י הדעת, שפירושו שמה שהוא רוצה להשיג חכמה הוא לא לשם חכמה, אלא ע"י דבר אחר שמכריחו להמשיך חכמה, דהיינו שהוא צריך להמשיך בכדי להשלים את החסדים.
כי מטרם שהחסדים משיגים חכמה הם בבחינת הקטנות, מה שאם כן אח"כ שממשיך חכמה, ומכל מקום הוא בוחר יותר בחסדים מחכמה, אז ניכר שהחסדים יותר חשובים מחכמה. וזה נקרא בחינת ג"ר דבינה, שענינו הוא מה שמשתמש בחסדים הוא מחמת בחירה, וזה ענין חכמה ע"י הדעת שבישסו"ת מתגלה חכמה בבחינת ו"ק, ובאו"א מתגלה החכמה ע"י שהם משביחים את החסדים ונשאר בחסדים. מה שאם כן הגם בינה הוא בבחינת תיקון חפץ חסד, אבל הבחירה שהוא בוחרת בחסדים, איננו ניכר מטעם צמצום ב' שאין חכמה. מה שאם כן בגדלות כשבא חכמה, אז החסדים שהיא משתמשת עמהם הוא מחמת בחירה.