מלכות מבחינתה עצמה נקראת חכמה תתאה, ומבחינת שהיא קשורה ביסוד היא נקראת בחינת אמונה. ועל היסוד יש בחינת ערלה, שמתפקידה להפריד המלכות מהיסוד, ולא נותן לה להתקשר עם היסוד. וכוחו של הערלה הוא בזה שמצייר שבחינת אמונה היא בחינת עפר, שזה ענין שכינתא בעפרא. וכשמסירים את הכוח המצייר הזה, ואדרבא שאומרים שהכח המצייר הוא בחינת עפר, אזי נקרא בחינת מילה, שחותך את הערלה וזורקין את הערלה בעפר. אזי, השכינה הקדושה יוצאת מהעפר, ואז ניכר מעלת האמונה. וזה נקרא בחינת גאולה, היינו שזוכין לאקמא שכינתא מעפרא. לכן, צריכין לרכז את כל העבודה להסיר את כח המצייר, ורק בחינת אמונה הוא בחינת שלימות.
" מחמירין על עצמן עד כזית ועד כביצה". זית, הוא כמו שאמרה היונה, מוטב שיהיו מזונותי מרורים כזית בידי שמים. וכביצה, היינו שאין בה שום חיים, אף על פי שממנה תצא בעל חי, אבל לעת עתה אין רואין בה שום חיים. והם מחמירין על עצמן ומבכרין לעבוד, אף על פי שהמצב הזה הוא בחינת זית. וכמו כן, שאין רואין שום חיות בעבודה, וכל הכח שלהם לעבודה הוא משום שכל מגמתם הוא אך לאקמא שכינתא מעפרא. ואז, על ידי עבודה זו הם זוכין לבחינת גאולה. ואז הם רואים שהסעודה הזו, שהיתה מקודם בחינת זית וביצה, נעשה עכשיו לבחינת חיות ומתיקות נועם עליון.
וזה ענין "גר שנתגיר כקטן שנולד דמי", שצריך אז לקיים בחינת ברית גם כן, ואז יהיה בשמחה. ומזה נמשך, שבזמן שמולין את התינוק, אף על פי שהילד נמצא ביסורים, ומכל מקום הקהל וההורים הם שמחים, משום שמאמינים שהנפש של הילד הוא שמח. כמו כן בעבודת הברית צריכין להיות בשמחה, אף על פי שמרגיש מצב של יסורים, ומכל מקום הוא צריך להאמין שהנפש שלו הוא בשמחה.
כל עבודתנו צריך להיות בשמחה. והראיה לזה מהמצוה הראשונה שניתן לאדם, אזי המצוה נעשית ע"י ההורים, וההורים והמשתתפים הם בשמחה. כך צריך להיות כל המצות מה שהוא עושה, שיהיה רק בשמחה.