גורן הוא סוד דינין דדכורא, שהיא בחינת "ונסתרה ולא נטמאה", שהוא מרגיש שהוא בחינת גורן, היינו גר בעבודה. יקב, היא בחינת דינין דנוקבא, שהיא בחינת ונסתרה, ונטמאה, שיקב הוא בחינת נקב. ויש ב' מיני סוכות: א) דענני הכבוד, ב) דפסולת גורן ויקב. הנה ענן הוא בחינת הסתרה, שהאדם מרגיש את ההסתרה שיש על הקדושה. ואם האדם מתגבר על הענן, היינו על ההסתרה שהוא מרגיש, אז על ידי זה הוא זוכה לבחינת ענני הכבוד. וזה נקרא בחינת מ"ן דאמא, שזה נוהג בשיתא אלפי שני, שזה הוא בחינת סוד, שעדיין לא הגיע לידי טבע, הנקרא פשט. ופסולת גורן ויקב נקרא בחינת פשט וטבע, שהיא בחינת מ"ן דמלכות, המותקנת דוקא ע"י אמונה, הנקראת אתערותא דלתתא. ומ"ן דאמא, היא בחינת אתערותא דלעילא שאינו בבחינת הטבע. כלומר שמצד הטבע, בזמן שאין האדם מוכשר לקבל את השפע, אין הוא מקבל שום השפעה.
מה שאין כן מצד אתערותא דלעילא, שהוא למעלה מהטבע, כן האור מושפע לתחתונים, בסוד אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם, כמו שכתוב בזה"ק, דאף על גב דאיהו חטא, כאילו לא חטא כלל. אבל באתערותא דלתתא אין האור מושפע, אלא דוקא בזמן שהאדם מוכשר מצד הטבע, היינו מצד עצמו, שזה נקרא מ"ן דנוקבא שהוא יכול להתתקן על ידי האמונה. וזה נקרא מצד עצמו, שהוא בחינת אלף השביעי, הנקרא וחד חרוב, היינו שלית לה מגרמיה ולא מידי, שהיא בחינת מלכות. וכשמתקנים זה, זוכים לאלף העשירי, שהיא בחינת ג"ר, ונשמה כזאת נמצאת באחד מעשרה דורות. אבל יש בחינת אלף השביעי מבחינת שיתא אלפי שני, הנקרא בחינת פרט, שהכלל ופרט תמיד שוים, אבל היא בחינת מ"ן דאמא, הנקראת ענני הכבוד.
ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש, כלומר שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד, והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר, וממש שהיה כולה למעלה מהדעת, שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה. ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית על מה לסמוך את הודאות של האמונה, וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין שהוא משמש מלך גדול.
וזה ענין מה שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבוקר ונסכו". פירוש, שאותה השמחה שהיה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו את האור תורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב. כלומר, אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת. לכן אין הוא יודע למדוד, מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח. וזה סוד שרבי שמעון בן מנסיא היה דורש "כמין חומר". חומר נקרא בלי דעת ושכל. אוזן ששמע על הר סיני לא תגנוב, היינו שלא לקבל לעצמו כלום, אלא שיקבל על עצמו עול מלכות שמים בלי שום גדלות, אלא הכל בלמעלה מהדע. והלך וגנב איזה הארה לעצמו, היינו שאומר שעכשיו כבר אני יכול להיות עובד ה', מסיבת שכבר יש לי דעת ושכל בעבודה ואני מבין שכדאי להיות עובד ה', ועתה כבר אין אני זקוק לבחינת אמונה למעלה מהדעת. ועל זה משמיענו, "ומכרוהו בית דין", ש"בית דין" הכוונה על השכל ודעת של האדם, שהם דנין את מעשיו של האדם, אם הם כדאי לעשותם, או לא. ומכרוהו, היינו שנעשה בחינת נכרי בעבודת ה', שאז בא השכל ושואל אותו את השאלה הידוע, מה העבודה הזאת. והוא בא רק מצד הגניבה, מצד שכבר קיבל איזה סמיכה לבחינת אמונה, לכן הוא בא ורוצה לבטל את הסמיכה עם השאלות שלו, אבל זה אינו אלא לשש, היינו שמכרוהו לשש שנים, שהוא בחינת דינים דדכורא. "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני וכו', לא אצא חפשי", היינו שלא רוצה לצאת לחפשי בלי מצות, אז התיקון הוא "והגישו אדוניו", היינו אדון כל הארץ, "אל הדלת או אל המזוזה", היינו שנותן לו סיתום, על הקבלת מלכות שמים, "וחרצה", היינו שעושים לו נקב באזנו. כלומר, שעושים לו נקב אחר בכדי שיוכל לשמוע עוד הפעם, מה ששמע על הר סיני, לא תגנוב, "ועבדו לעולם", שאז נעשה עובד ה' באמת.
סוכות הוא דירת עראי, היינו, מי שכבר זכה לדירת קבע, וכבר אין לו מה לעשות, כנ"ל בענין ראשון לחשבון עונות, אז העצה שיצא לדירת עראי, כמו שהיה בזמן שהלך בדרך להגיע לבית ה', מטרם שהגיע לדירת קבע. שאז היה לו כל פעם צורך להגיע להיכל ה', והיה לו אושפיזין, היינו בזמן שעבודתו היתה בבחינת אורח עובר. ועתה הוא יכול להמשיך מזמן עבודה שעבר, שהיה אז תמיד מודה ומשבח את ה' בזה שהקב"ה היה מקרבו בכל פעם, ומזה היה לו שמחה, השמחה שהיה לו אז הוא יכול להמשיך עכשיו בסוכות. וזהו רמז של דירת עראי, לכן אמרו, צא מדירת קבע ושב בדירת עראי.
"לא המדרש עיקר אלא המעשה", היינו כנ"ל, שמעשה נקרא כמין חומר, שהיה רבי שמעון בן מנסיה דורש, "כמין חומר", שעיקר הוא המעשה, והשכל אינו אלא כמו מראה.
אבל יחד עם זה, המעשה נקרא בחינת חי, והשכל נקרא בחינת מדבר. והענין הוא, שאם יש שלימות בבחינת המעשה, אז המעשה כל כך גדולה, שהוא מביא לו בחינת שכל התורה, ושכל התורה נקרא בחינת מדבר.