רוחניות נקרא, מה שלא יתבטל לעולם. לכן, הרצון לקבל בהצורה שהוא נמצא שהוא עמ"נ לקבל, נקרא גשמיות, משום שהוא יתבטל מצורה זו ויקבל צורה בעמ"נ להשפיע.
מציאות מקום ברוחניות נקרא מקום מציאות, מטעם שכל מי שבא לשם, היינו למקום ההוא, רואה אותה צורה כמו השני. מה שאם כן דבר דמיוני אינו נקרא מקום מציאותי, משום שהוא דמיוני, אז כל אחד מדמה לעצמו באופן אחר.
ומה שאנו אומרים ע' פנים לתורה, פירושו שהם ע' מדרגות, ובכל מדרגה מתבאר התורה לפי המדרגה שבו הוא נמצא. אבל ענין "עולם" הוא מציאות, דהיינו שכל מי שבא לאיזו מדרגה מן השבעים מדרגות שבאותו עולם, הוא משיג אותה צורה כמו כל המשיגים שבאו לשם.
ומזה נמשך מה שאמרו חז"ל, מה שמבארים את פסוקי התורה. שאומרים, "כך היה אומר אברהם ליצחק" וכדומה בשאר מאמרי חז"ל, שהיו אומרים מה שהיו אומרים, מה שמבואר בהפסוקים. ונשאלת השאלה, מנין היו יודעים את זה, מה שהיה אומר אחד להשני. אלא כנ"ל, משום שאותם שבאו להמדרגה ששם היה עומד אברהם, או מי שהוא, אז הם רואים ויודעים כמו שאברהם ידע וראה, לכן הם יודעים מה שאברהם היה אומר.
וכמו כן בכל הדרשות חז"ל, מה שהיו מפרשים את הפסוקים של התורה, את כל זה היה משום שגם הם השיגו את המדרגה. וכל מדרגה ברוחניות הוא מציאות שכולם רואים המציאות, כמו שכולם שבאים לעיר לונדון באנגליה, כולם רואים מה שיש בעיר ומה שמדברים בעיר.