כל אדם מרוחק מה' עם בחינת הקבלה שיש בו, אבל סתם הוא מרוחק מטעם הרצון לקבל שבו, אבל היות שהאדם אינו משתוקק לרוחניות אלא לתאוות עולם הזה, נמצא שמרוחק מה' יום אחד. היינו מרחק של יום, שהוא רק עם בחינת אחת הוא מרוחק ממנו ית', במה שהוא מושקע ברצון לקבל דתאוות עולם הזה.
אבל כשהאדם מקרב את עצמו לה', היינו שמבטל את הקבלה בעולם הזה, נמצא שהוא נקרא קרוב לה'. אבל אם אח"כ נכשל בקבלה דעולם הבא, אז נמצא שהוא מרוחק מה', מחמת שהוא רוצה קבלת התענוגים דעולם הבא, וגם נופל לקבלת התענוגים דעולם הזה גם כן. נמצא שנעשה עכשיו מרוחק מה' עם שני ימים: א) ע"י קבלת התענוגים בעולם הזה שחזר ונפל בו. ב) שיש לו עכשיו רצון לקבל לעותרא דעולם הבא, כי בזה שהלך ועסק בתורה ומצות, הוא משעבד את ה' שישלם לו תמורה עבור עבודתו בתו"מ.
נמצא לפי זה, מתחילה הוא הלך יום אחד, ונתקרב לעבודות ה', ואח"כ ושני ימים הלך אחורנית. שעכשיו האדם נעשה נצרך לשני מיני קבלות: א) דעולם הזה, ב) דעולם הבא. ולפי זה יוצא שהלך במצב הפוך.
והעצה לזה, הוא ללכת תמיד בדרך התורה, שהוא סוד להשפיע. והסדר צריך להיות, שמקודם צריכים להזהר בב' היסודות: א) שיש עשית מעשה המצוה, וב) הוא הרגשת התענוג בהמצוה, שהאדם צריך להאמין שיש תענוג להבורא ית' בזה שמקיימים את מצותיו. לפי זה יוצא שהאדם צריך לעשות המצוה במעשה, וכמו כן להאמין שיש תענוג להבורא ית', בזה שהתחתון מקיים את מצותיו. ובזה אין הבדל בין מצוה גדולה למצוה קטנה, היינו שיש הנאה להבורא ית', אפילו מעשה הכי קטנה שעושים עבורו הוא מתענג.
ואח"כ יש יוצא פועל, שזהו עיקר הכוונה שיש להאדם לראות, היינו שיהיה להאדם הנאה ותענוג בזה שגורם נחת רוח ליוצרו. וכאן עיקר הדגש של העבודה, וזה נקרא "עבדו את ה' בשמחה", וזה צריך להיות התמורה שלו עבור עבודתו, היינו שיקבל הנאה ותענוג בזה שזכה לשמח את ה'.
וזה סוד "והגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה וכו', הוא ילוך ואתה לא תלוֵנו". הגר, נקרא הרצון לקבל (בזמן שנכנס לעבדות ה' נקרא הרצון לקבל גר. ולפני זה הוא גוי גמור). "הוא ילוך", בזמן שהוא נותן כח לעבודה, הוא נותן את הכח רק בדרך הלואה והשאלה. שפירושו, כשעבד יום בתו"מ, והגם שלא קבל התמורה על המקום, אבל הוא האמין לו שישלם לו אח"כ שכר, תמורת הכוחות שנתן לו לעבוד. לכן, אחר יום עבודה הוא בא אליו ומבקש את החוב שהבטיח לו, שיתן תמורה עבור הכוחות שהגוף נתן לו לעסוק בתו"מ, והוא לא נותן לו, אז הגר צועק מה העבודה הזאת לעבוד בלי שכר. לכן אח"כ, הגר לא רוצה לתת כוחות עבודה לישראל.
"ואתה לא תלונו", ואם אתה נותן לו מזונות, ואתה בא לבקש ממנו שיתן לך כח לעבודה, אז הוא אומר לו, שאין לו שום חוב לשלם לך תמורת המזונות שאתה נותן לו. כי אני נתתי לך מקודם מרץ לעבודה, היה על תנאי, היינו שאתה תקנה קנינים בשבילי, אם כן מה שאתה נותן לי עכשיו הכל לפי תנאי הקודם. אם כן, עתה אתה בא אלי שאני אתן לך עוד כוחות לעבודה, בכדי להביא לי קנינים חדשים. אז הרצון לקבל נעשה פיקח ומשתמש עם הפקחות שלו, ומתחיל לעשות חשבונות את הכדאיות שבדבר. לפעמים הוא אומר לו, שהוא מסתפק במיעוט, שמספיק לו הקנינים במה שיש לו, ולכן הוא לא רוצה לתת לו כוחות. ולפעמים הוא אומר, שהדרך שאתה הולך עכשיו הוא בסכנה, ואולי יהיה כל הכוחות לבטלה. ולפעמים אומר לו, שהיגיעה היא מרובה על השכר, לכן אני לא אתן לך כוחות לעבודה. ואז כשרוצה ממנו כוחות ללכת בדרך ה' בעמ"נ להשפיע, שהכל יהיה רק להרבות כבוד שמים, אז אומר, מה יהיה לי מזה, אז הוא בטענות הידועות כמו מה ומי, היינו "מי ה' אשר אשמע בקולו" כטענת פרעה, או "מה העבודה הזאת לכם", כטענת הרשע. והכל הוא מפני שיש לו טענה צודקת, שכך התנו ביניהם. וזה נקרא אם לא תשמע בקול ה', אז הוא בא בטענות משום שלא מקיים את התנאים.
מה שאם כן כשתשמע בקול ה', זאת אומרת שתיכף בתחילת הכניסה (והכניסה נקרא דבר תמידי, כי בכל פעם שיש לו ירידה מוכרח להתחיל מחדש, לכן נקרא זה כניסה, וממילא יש הרבה יציאות והרבה הכנסות) הוא אומר להגוף שלו, תדע שאני רוצה להכנס לעבודת ה', וכוונתי היא רק להשפיע ולא לקבל שום תמורה, ואין לך לקוות שתקבל משהו עבור היגיעה שלך, אלא הכל בעמ"נ להשפיע.
ואם הגוף שואל, איזה תועלת יהיה לך מעבודה זו, היינו מי הוא המקבל את העבודה הזו שאני רוצה לתת כוחות ולהתיגע, או ששואל יותר פשוט, לטובת מי אני עובד כל כך ביגיעה רבה. אז צריך להשיב לו, שיש לי אמונת חכמים, שהם אמרו שאני צריך להאמין באמונה מופשטת למעלה מהדעת, שהשם ית' צוה לנו כך, שאנחנו נקבל על עצמנו אמונה שהוא צוה לנו לקיים תו"מ. וגם צריכים להאמין, שיש להקב"ה נחת רוח מזה שאנחנו מקיימים את התו"מ בחינת אמונה למעלה מהדעת. וכמו כן צריך להאדם להיות בשמחה, מזה שיש הנאה ותענוג לה' מעבודתו.
נמצא שיש כאן ד' דברים: א) להאמין באמונת חכמים שמה שהם אמרו זהו אמת. ב) להאמין שה' צוה לעסוק בתו"מ רק ע"י אמונה למעלה מהדעת. ג) שיש שמחה מזה שהנבראים מקיימים את התו"מ על יסוד האמונה. ד) שהאדם צריך לקבל הנאה ותענוג ושמחה, מזה שהוא זכה לשמח את המלך. ושיעור גדלות וחשיבות עבודת האדם, נמדדת בשיעור השמחה שהאדם מוציא בעת עבודתו, וזה תלוי בשיעור האמונה שאדם מאמין בהנ"ל.
ונמצא לפי זה כשתשמע בקול ה', כל הכוחות שמקבל מהגוף, לא נחשב זה שמקבל הלואה בהגוף שצריך להחזירו, כנ"ל באם לא תשמע בקול ה'. ואם הגוף שואל, בשביל מה אני צריך לתת לך כוחות לעבודה, ואתה לא מבטיח לי שום תמורה, הוא צריך לענות לו, כי לכך נוצרת. ומה אני יכול לעשות לך שהקב"ה שונא אותך, כמו שכתוב בזה"ק, שהקב"ה שונא את הגופות. ועוד יותר מזה, מה שאומר הזה"ק, הקב"ה שונא את הגופות, הכוונה דוקא על הגופות דעובדי ה', מטעם שהם רוצים להיות מקבלים נצחיים, כיון שהוא רוצה עותרא דעלמא דאתי, גם כן.
וזה נבחן ל"ואתה לא תלוה", זאת אומרת שאין אתה צריך לתת לו שום דבר, בעד המרץ שנתן לך הגוף לעבוד. אבל אם תלונו, ואם אתה נותן לו איזה תענוג, הוא רק בהלואה. היינו, שצריך לתת לך תמורת זה כח לעבודה, אבל לא לחינם, והוא תמיד חייב לך ליתן מרץ, היינו בחינם. אתה לא נותן לו שום תענוג, ואתה תובע ממנו תמיד, שיש לך כח לעבודה, כי "עבד לוה לאיש מלוה". אם כן הוא יהיה תמיד העבד, ואתה תהיה האדון.