ובדרך כלל אנו מבחינים ב' מיני בשר, בשר בהמה ובשר של דגים, ובשניהם יש סימנים של טומאה. והתורה נתנה לנו סימנים בכדי לידע איך להתרחק מהם, ולא ליפול לרשות הטומאה שבהם.
בדגים נותן לנו סימנים של סנפיר וקשקשת. בזמן שהוא רואה את הסימנים האלה בהדגים, אז הוא יודע איך להזהר ולא ליפול לרשות הטומאה. סנ-פ-יר מרמז לנו על שונא-פה-אור, הכוונה על מלכות שנקראת פה, וכל האורות באות ממנה, שהוא בחינת שהוא אמונה. ובזמן שהוא רואה שהוא בחינת טעם של עפר, שהוא בזמן שצריך להאמין, אזי הוא יודע בבירור שצריך לתקן מעשיו. וזה נקרא שכינתא בעפרא, וצריך להתפלל לאקמא שכינתא מעפרא.
וקשקשת נקרא, כי בזמן של סנפיר אין הוא מסוגל לעבוד כלל, אלא כשהוא מתגבר על סנפיר, אז נופל לו במחשבתו איזה קושיא על ההשגחה, וזה נקרא קש, ואז הוא נופל מעבודתו. ואח"כ הוא מתגבר ומתחיל לעבוד בלמעלה מהדעת, ונופל לו במחשבתו עוד קושיא על ההשגחה. נמצא, שיש לו ב' פעמים קש, שהם קש-קשת. וכל פעם שמתגבר למעלה מהדעת, אז הוא עולה ואח"כ הוא יורד, אז האדם רואה שאין הוא יכול להתגבר מחמת רבוי הקשיות, אז אין לו עצה אחרת אלא לצעוק לה', כמו שכתוב, ויאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שועתם אל ה' והוציאם ממצרים, היינו מכל הצרות.
ידוע הכלל מה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אומר, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. שפירושו הוא, משום שהם הפוכים זה לזה. כי יש שני בחינת גופים לאדם, גוף פנימי וגוף חיצוני. שבגוף פנימי מתלבש חיות רוחני, שהוא בחינת אמונה והשפעה המכונה מוחא וליבא. ובגוף החיצוני יש חיות גשמי, שהוא בחינת ידיעה וקבלה. ובאמצע, בין גוף הפנימי לגוף החיצוני, יש גוף אמצעי שהוא אינו עולה בשם לפי עצמו, אלא אם האדם עושה מעשים טובים, אז גוף האמצעי מתדבק בגוף הפנימי. ואם עושה מעשים רעים, אז הגוף אמצעי מתדבק בגוף החיצוני, היינו או שיש לו חיות גשמי או חיות רוחני.
נמצא כיון שיש הופכיות בין פנימי לחיצוני, לכן אם הגוף האמצעי דבוק בגוף הפנימי, אז הוא בחינת מות לגוף החיצוני, ואם הוא דבוק בגוף החיצוני אז הוא מות לגוף הפנימי. כי הבחירה היא בגוף האמצעי אז, להמשיך ולהתדבק בקדושה או חס ושלום להיפוך.