יש בחינת הבל קול ודיבור, ויש בחינת קרח, ויש בחינת נורא. "הבל" נקרא אור חוזר היוצא מהמסך שהוא בחינת כח הגבלה, וכל זמן שלא נתקבל לשיעור לבחינת "שלא ישוב לכסלה עוד", נקרא הבל. וכשנתמלא לשיעור שלם, אז נקרא הגבלה זו, שהוא המסך עם האור חוזר בשם "קול". שהקול הוא בחינת אזהרה, שאומר לו שלא לעבור על חוקי התורה, ואם יעבור, תיכף כשעובר הוא פסיק טעמי. לכן, כשהוא יודע בבירור, שאם יעבור אז הוא בא לידי הפסק, לכן הוא שומר את ההגבלה, ואז הוא בא לידי "דיבור" שהוא סוד מלכות, שאז יכול להיות זווג קוב"ה ושכינתיה, ואז גם הארת חכמה נמשכת למטה.
כי ידוע שיש ב' מדרגות: א) בחינת השפעה, בלי קבלה כלל, ב) קבלה בעמ"נ להשפיע. ואז, כיון שרואה שכבר בא לידי מדרגה שיכול לקבל בעמ"נ להשפיע, אם כן למה לו העבדות שהיא רק בבחינת משפיע עמ"נ להשפיע, הלא מקבלה בעמ"נ להשפיע מגיע להקב"ה יותר נחת רוח, כיון שהאור החכמה הבא בכלי דקבלה, הוא האור של מטרת הבריאה. אם כן, למה לו לעסוק בעבודה דלהשפיע עמ"נ להשפיע, שזה נקרא האור של תיקון הבריאה.
ואז הוא בא תיכף לידי פסיק טעמי, ואז נשאר בערום וחוסר כל, מטעם שאור דחסדים הוא אור המלביש את אור החכמה, ואם חסר לו המלביש, אפילו שיש לו אור החכמה, מכל מקום אין לו במה להלביש את החכמה. ואז היא באה ליד מצב הנקרא ה"קרח הנורא", שיסוד דאבא המשפיע חכמה, נקרא צר מחסדים ואריך מחכמה, הוא קרח. כדוגמת מים שנקרשו, הגם שיש מים אבל אין מתפשטים למטה. ויסוד דאמא נקראת נורא, שהוא בחינת קצר ורחב. קצר נקרא משום שיש סתימה על החכמה, מטעם צמצום ב' אין שם חכמה, וזהו נורא, לכן דוקא ע"י שניהם, על ידי יסוד דאבא נמשך חכמה, וע"י יסוד דאמא נמשך חסדים.