בפסוק "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה", הנה בזמן שהאדם דורש ועומד בתוקף ש"כולה שלי", היינו שכל הרצוניות יהיה מוקדש כולה לה', אזי הס"א מתעורר כנגדו וטוענת גם כן "כולה שלי", ואז יש מסחר. מסחר נקרא, שהאדם רוצה לקנות איזה חפץ, והקונה והמוכר מתדיינים על הכדאיות, היינו כל אחד טוען שהצדק עמו. וכאן הגוף מסתכל למי כדאי לשמוע- להמקבל, או לכח המשפיע, ששניהם טוענים בבירור, כולה שלי. וכיון שהאדם רואה את שופלותו, שגם יש בו נצוצין שלא מסכימים לשמור את התורה והמצות, אפילו כקוצו של יוד, אלא כל הגוף טוען כולה שלי. אזי "ממרחק תביא לחמה", היינו מהרחקות, שהאדם רואה איך שהוא כל כך מרוחק מה', ומצטער ומבקש מה' שיקרבהו, "תביא לחמה". ענין לחם הוא סוד אמונה. אזי הוא זוכה לאמונה בקביעות, כי "ה' עשה שיראו מלפניו", היינו שכל ההרחקות שהוא מרגיש, ה' הביאו לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו צורך לקבל עליו את יראת שמים.
וזה פירוש "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות, זאת אומרת הכניסות להקדושה, אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת כולה שלי בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות. זאת אומרת שהאדם צריך ליחד הכל לה', היינו אפילו היציאות נמשך ממנו ית'. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך.
ועל ידי זה הוא מוכרח להיות עניו, כיון שהוא רואה שהכל השם ית' עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וזה ענין הנאמר אצל משה, ענותן וסבלן, שצריכים לסבול את השופלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השופלות, וברגע שעוזב את השופלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה" שכבר השיג, ודי למבין. וזה ענין סבלנות. שענין שופלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שופלות לדבר טוב, נמצא שלא רוצים לסבול. מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות לכן נקרא עניו, היינו שהיה לו שמחה מהשופלות.
וזה כלל, במקום שאין שמחה אין השכינה שורה, לכן בזמן הטהרה, אי אפשר להיות השראת השכינה. והגם שדבר הטהרה הוא דבר הכרחי (וזהו כדוגמת בית הכסא, הגם שהאדם מוכרח להכנס לתוכו, ומכל מקום בטוח הוא שאין זה בית המלך). וזה ענין ברכה ובכורה שאותיותיהן שוות. כי בכורה הוא סוד ג"ר, והס"א רוצות את הג"ר אבל לא את הברכות. כי ברכה הוא סוד הלבוש על המוחין, ועשיו היה רוצה את הבכורה מבלי הלבוש, ומוחין בלי לבוש אסור לקבל. וזה שאמר עשו "הלא ברכה אחת אצלת לי". ברכה אחת כוונת להיפוך מהברכות, היינו קללה, שעל זה נאמר "ויאהב קללה ותבואהו, ולא חפץ בברכה".