הקשה, למה צריכים להמשיך בחינת חכמה שהיא בחינת ידיעה, אם כל עבודתינו הוא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. ותירץ, באם לא היה צדיק הדור בבחינת ידיעה, אזי הכלל ישראל לא היו יכולים לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אלא דוקא בזמן שהצדיק הדור ממשיך בחינת הארת חכמה, אז הדעת שלו מאיר בהכלל ישראל. בדוגמת האדם, שאם המח של האדם אם מבין ויודע מה שהוא רוצה, אזי האברים פועלים את פעולתם, ולא נזקקים לשום שכל, אלא היד והרגל ושאר אברים, פועלים ועושים מה שמוטל עליהם. ולא יעלה על שום בר דעת לשאול ולומר, שאם היה שכל להיד והרגל, אזי העבודה שלהם היה יותר נעלה. אלא שהשכל לא משנה להאברים, אלא שהאברים נערכים לפי גדלות המוח. זאת אומרת, אם המוח הוא שכל גדול, אז כל האברים נקראים על שמו, שהם נקראים אברים גדולים. כמו כן כאן, אם הכלל דבוק בצדיק אמת שהוא כבר זכה לבחינת ידיעה, אזי הכלל יכולים לעשות מעשים בבחינת אמונה, ויש להם הספקה שלימה, ולא חסר להם שום בחינת ידיעה.