המחשבה היא תולדה מהרצון. לדבר שיש לו רצון בזה הוא מהרהר, ולא יהרהר בדבר שאינו לרצונו, היינו לדוגמא, מיום המיתה לא יהרהר אף פעם, אלא להיפך, שהוא תמיד יהרהר בנצחיותו מטעם שכך הוא רוצה. נמצא, שתמיד מהרהר בדבר שהוא לרצונו. אבל יש תפקיד מיוחד להמחשבה, שהוא מגדל את הרצון, שהרצון נשתקע במקומו ולא היה לו כח להתפשט ולפעול פעולתו. אלא משום שחושב ומהרהר בהדבר, שהרצון מבקש מהמחשבה שיתן להרצון איזה עצות ותחבולות שיצא הרצון לפועל, אז הרצון מתגדל ומתפשט ופועל את פעולתו בפועל ממש. היוצא מזה, שהמחשבה הוא משמש הרצון, והרצון הוא העצם של האדם. ויש עצם גדול ויש עצם קטן. ועצם גדול הוא השולט על העצמים הקטנים. ומי שהוא עצם קטן ואין לו שום שליטה, העצה היא שיוכל להגדיל את העצם הוא ע"י התמדת המחשבה על הרצון. שהמחשבה, בשיעור שמהרהר בה ככה היא מתגדלת, ועל כן "בתורתו יהגה יומם ולילה". שאז ע"י התמדתה בה היא מתגדלת לעצם גדול, עד שנעשית לבחינת שליט בכח.