"והיה כי ירחק ממך הדרך לא יוכל שאתו". ופירש, למה הדרך כל כך רחוק, מטעם כי לא יוכל שאתו, משום שלא יכול לישא את העול של תו"מ, לכן הדרך נחשב לו לרחוק. והעצה לזה, אומר הפסוק, "וצרת הכסף בידך", שענין כסף הוא ענין כיסופין, שימשיך בחינת כסופין בהעבדות. שע"י ההחשק ההשתוקקות לה', אזי יוכל לשאת את העול תורה ומצוות. וגם "כסף" הוא ענין בושה, משום שבן אדם למטרה להגדיל כבוד שמים, כמו שכתוב "ברוך וכו', שבראנו לכבודו". כי ענין תו"מ בכלל הם דברים שהאדם עושה בכדי למצוא חן בעיניו ית', כי טבע של העבד שרוצה למצוא חן בעיני רבו, שאז לבו של רבו עליו. וכן כאן, שכל ריבוי הפעולות והחומרות שבן אדם מתמחה בהן הוא רק אמצעי, שעל ידי זה ימצא חן בעיניו ית', ואז יהי' לו המטרה הרצוי ממנו. והבן אדם הולך ועושה תו"מ בכדי למצוא חן בעיני הבריות, ועושה מצרכי שמים בחינת אמצעי, זאת אומרת, שבאמצעותם יזכה למצוא חן בעיני הבריות. וכל זמן שהאדם לא זכה לבחינת תורה לשמה, אזי הוא עובד לשם הבריות. והגם שאין להאדם אפשרות אחרת, אלא לעבוד בשביל הבריות, אבל מכל מקום על כל פנים, הוא צריך להתבייש עם העבדות כזו. ואזי ע"י הכסף הזה יזכה לכסף דקדושה, דהיינו להשתוקק להקדושה.
"וצרת הכסף בידך", היינו שאף על פי שענין ההשתוקקות אינו בידי אדם, אם אין לו חשק לדבר אין הוא יכול לעשות שום דבר, אבל על כל פנים הוא צריך לגלות את הרצון לכיסופין, היינו הרצון להשתוקק (ואולי "וצרת" מלשון רצית). שהוא צריך לגלות ביקוש על זה, היינו שצריך לגלות הרצון והחשק להשתוקק לה', היינו להשתוקק להרבות כבוד שמים, להשפיע נחת ליוצרו, למצוא חן בעיניו ית'. ויש בחינת זהב ויש בחינת כסף.כסף - שיש לו כיסופין בכללות. וזהב - נקרא שהוא רוצה רק דבר אחד, וכל הכיסופין וההשתוקקות שיש לו לכמה דברים נבטלין בהרצון הזה שיש, והוא אומר שרק זה-הב. היינו שהוא לא רוצה שום דבר רק לאקמא שכינתא מעפרא, ורק זה הוא רוצה. היוצא מזה, שאף על פי שהאדם רואה שאין לו החשק והרצון כמו שצריכין, מכל מקום על כל פנים הוא צריך לראות ולהשתדל במעשים ובמחשבות שישיג את החשק, וזה נקרא "וצרת הכסף בידך". ואל יחשיב האדם שזהו דבר קטן אם זה ביד האדם, אלא בבקר (בחן) ובצאן וכו', היינו שעל ידי זה הוא יזכה לאורות הכי נעלים.