קשה לצייר המצב של זמן הירידה, שבו אובדין את כל העבדות והיגיעות, שהושקעו במשך כל הזמן שמתחילת העבדות עד זמן הירידה, ונידמה למי שלא טעם טעם של עבדות ה' מעולם, וכאילו דבר זה חוץ לו. זאת אומרת, שזה נעשה לבעלי מדרגות גבוהות, אבל לפשוטי אנשים, להם אין שום שייכות לעבדות ה', רק להשתוקק לבחינת רצון לקבל הגשמי שנמצא בזרם העולם, ששוטף את כל העולם ברצון הזה. אבל צריך להבין למה באו למצב כזה, הלא בין שאדם מסכים ובין לשלא מסכים, אין שום שינוי בבריאת שמים וארץ, אלא שהוא מתנהג בבחינת טוב ומטיב, אם כן מה נצמח ממצב כזה.
אלא צריך לומר, שזה בא להודיע גדלותו ית'. שהאדם לא צריך להתנהג בבחינת לבו גס בה. זאת אומרת, שהאדם צריך להתנהג בבחינת יראת הרוממות, לידע איזה ערך ואיזה מרחק, יש בינו לה'. שמצד שכל החיצוני קשה להבין, או שיהיה באפשרות לקשר וחיבור בין הבורא לבין הבריאה. ובזמן הירידה הוא מרגיש אז, שאין שום אפשרות שיהיה לו חיבור ושייכות להבורא ית' בבחינת הדביקות, כי מרגיש את העבדות לדבר מוזר לכל העולם כולו. והאמת הוא כן. אלא במקום גדלותו שם אתה מוציא את ענוותנותו. זאת אומרת, שהוא ענין למעלה מהטבע, שהשם ית' נתן המתנה הזאת להבריאה, לאפשר להם להיות חיבור ודביקות עמו.
לכן בזמן שהאדם נעשה בחזה מקושר, אזי הוא צריך תמיד לזכור את המצב הירידה שלו, בכדי לידע ולהבין ולהעריך ולהחשיב את הזמן של הדביקות, שידע שעכשיו יש לו ישועה למעלה מדרך הטבע.