קצג. מחשבה היא בחינת מזונות
שמעתי כ"ד אדר תש"ד ירושלים
יש ג' גופי בחינות גופים באדם: א) גוף הפנימי שהוא לבוש להנפש דקדושה, ב) מקליפת נוגה, ג) ממישכא דחויא. ובכדי להנצל מב' גופים, ושיהיה יכולת לשמש רק עם הגוף הפנימי, אזי סגולה לחשוב מחשבות שהוא נוגע רק להגוף הפנימי. זאת אומרת שהמחשבה שלו תהיה תמיד ברשות היחיד, שאין עוד מלבדו כתוב, אלא שהוא עושה ויעשה לכל המעשים, ואין שום בריאה בעולם שיוכל להפרידו מהקדושה. וכיון שאין הוא חושב עבור ב' הגופים, אז הם ימותו, משום שאין להם מזונות, ואין להם במה להתקיים. וזה סוד לאחר החטא דעץ הדעת אמר לו הקב"ה, "בזיעת אפיך תאכל לחם", שלפני החטא לא היה החיות תלוי בהלחם.
מה שאין כן אח"כ לאחר החטא, שנדבק בהגוף דמשכא דחויא, אזי נקשר החיים בהלחם, היינו במזונות, שאם לא נותנים לו את המזונות הוא מת. וזהו לתיקון גדול בכדי להנצל מהגופים הנ"ל. משום זה צריכים להשתדל ולהתאמץ, שלא יחשוב מחשבות עבורם, כי המחשבות זהו מזונותם, לכן יחשוב רק עבור הגוף הפנימי, שהוא לבוש להנפש דקדושה. היינו, שיחשוב מחשבות שהם אחרי עורו, זאת אומרת עבור תועלת שהם חוץ מעורו, חוץ מהרצון לקבל. ואחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות, שהקליפות נאחזים מה שהוא בתוך העור, ולא מחוץ להעור. זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות יש להם אחיזה, וכל מה שאינו באה לידי הלבשה אין הם יכולים להתאחז.
וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אזי הוא זוכה להפסוק "ואחרי עורי נוקפו זאת". "זאת" הוא בחינת שכינה הקדושה, והיא עומדת אחרי עורו. "נוקפו", היינו שנתקנה רק אחרי עורו, ואז הוא זוכה לבחינת "ומבשרי אחזה אלקי", שאז הוא רואה ומבשר הזה את אלקו, היינו שהקדושה בא בהלבשה בגוף בפנימיות. וזהו דוקא כשהוא מסכים לעבוד מחוץ לעורו, היינו בלי כל התלבשות, אזי הוא זוכה להתלבשות. מה שאין כן הרשעים, שרוצים לעבוד דוקא בהתלבשות, היינו בתוך העור, אזי "וימותו ולא בחכמה", אזי אין להם שום התלבשות, ולא זוכים לשום דבר.