הנה בזמן ההכנה כל העבודה היא בהלאוין, זאת אומרת בה"לא" כמו שכתוב "וענו אותם בארץ לא", מה שאם כן בענין הלשון שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה.
מה שאם כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לאוין", שהוא בחינת "לא יהיה לך", שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה לא, שהוא אלוהים אחרים הרבה לא-ין יען, שמשלא לשמה באין לשמה.
וכיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה, אזי היא לוקחת את כל השפע מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה, זאת אומרת שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים, אבל שם יש לה שליטה ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו עד שהקב"ה בא וגאלו, ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו תורישנו קל". זאת אומרת, שכל השפע והחיות שהקליפה היתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם וזה סוד ביזת הים. וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול, ובזמן שהולכין בהמ"ט אז מרגישין את הגלות, ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין גולה- לגאולה אלא ב"א" שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה.