הנה בני העולם הולכים על שני רגלים הנקרא תענוג ויסורים, שלמקום התענוג רודפין תמיד, וממקום היסורים בורחין תמיד. לכן בזמן שהאדם זוכה לטעום טעם בתו"מ, כמו שכתוב "טעמו וראו כי טוב ה'", אז הוא רודף אחר עבדות ה'. ובזה נמשך שזוכה לדרגות בתו"מ תמיד, כמו שכתוב "ובתורתו יהגה יומם ולילה", והלא איך שהאדם יוכל לצמצם את מוחו לדבר אחד, אלא שענין אהבה ותענוג קושר תמיד את מחשבות של האדם, שיהא ראשו וגופו דבוק באהבה ותענוג, כמו שרואין באהבה גשמיות. וזהו דוקא בזמן שהאדם כבר זכה לבחינת התפשטות הדעת המוליד אהבה. ובחינה זו נקראת בחינה תוך הדעת. ותמיד צריך האדם לעבוד בבחינה למעלה מהדעת, כי זה נקרא בחינת אמונה והשפעה.
מה שאם כן תוך הדעת שאז כל האיברים מסכימים לעבודתו, משום שהם מקבלים גם כן אהבה ותענוג, לכן נקרא זה תוך הדעת. ובזמן כזה האדם הוא במצב קשה, כי לפגום בבחינה אסור, כי היא הארה אלוקית בו זהו שפע ממרום, אלא הוא צריך לתקן את שניהם, היינו בחינת אמונה ובחינת הדעת. ואז הוא צריך לסדר כך, שכל מה שהשיג עכשיו, היינו התורה שהשיג עכשיו והשפע שיש לו עכשיו, מאין זה לכל זה, הוא רק מטעם שהיה לו הכנה מקודם, על ידי זה שקבל עליו את הלמעלה מהדעת. זאת אומרת, שע"י שעסק בדביקות והדביק את עצמו מהשורש, על ידי זהז זכה לבחינת דעת. זאת אומרת, שהדעת שהשיג בבחינת אמונה היתה נגלה אמיתית. נמצא מזה שמחשיב בעיקר את הלמעלה מהדעת, וכמו כן מחשיב את הדעת, שזכה עכשיו לגלוי שמותיו להמשכת שפע.
לכן צריך עכשיו להתחזק יותר על ידי הדעת, ולקבל עליו בחינת למעלה מהדעת היותר גדולה, והיינו, משום שעיקר דביקות בשורש הוא רק ע"י האמונה, וזה כל עיקר מטרתו. וזה נקרא קבלה, היינו הדעת שהמשיך על מנת להשפיע, שעל ידי זה יוכל לקבל עליו בחינת אמונה למעלה מהדעת, בשיעור היותר גדול בכמות ובאיכות.