אינו דומה היושב בביתו כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות שירגיש כל היום שהוא עומד בפני המלך, שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם כי זה חיינו ואורך ימינו, ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה, יען שמכל דבר שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב, אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים.
וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה, ועל ידי הצער הוא יכול לשמור שלא יפסיד כלים דקדושה.