דבר העיקרי והיסוד הוא להגדיל את החסרון, כי זה היסוד שעליו נבנה כל הבנין, וחוזק הבנין נמדד לפי היסוד.
יען כי דבר המחייב להאדם ליתן יגיעה יש הרבה גורמים, אבל אינם למטרה. לכן, היסוד מקלקל את כל הבנין. הגם שמשלא לשמה באים לשמה, אבל לאריכות זמן צריכין עד שיחזור למטרה, לכן צריכין לראות שהמטרה יהיה תמיד נגד עיניו. כמו שכתוב בשולחן ערוך, "שויתי ה' לנגדי תמיד", שאינו דומה מי שיושב בבית למי שעומד בפני המלך. שמי שמאמין במציאות השם ית' ש"מלא כל הארץ כבודו", אזי הוא מלא ביראה ואהבה, ואינו צריך לשום הכנות והתבוננות, רק שהוא בטל להמלך בתכלית הביטול מצד הטבע ממש. כמו שאנו רואים בגשמיות, שמי שאוהב לחבירו אהבה אמיתית, אזי הוא משתוקק וחושב רק בטובת חבירו, ומונע את עצמו במה שאינו נצמח טובה לחבירו. והכל נעשה בלי שום חשבונות, ואינם צריכים מוח גדול לזה, מפני שזה טבעי כמו אהבת האם לבנה שכל מגמתה לטובת בנה, ואינה צריכה שום הכנות ומוחין לאהוב בנה. יען שדבר טבעי אינו צריך לשכל שיחייב את הדבר, אלא שנעשה מצד החושים בעצמם, שהחושים בעצמם עובדים במסירות נפש ממש. שכן הוא בטבע, שמחמת אהבה לאיזה דבר, מוסרין את נפשם עד שמגיעין להמטרה. וכל זמן שאינם משיגים חייהם אינם חיים.
לכן מי שמרגיש כמו שכתוב בשולחן ערוך, שיהא אצלו דומה וכו', בטח שהוא בשלימות, זאת אומרת שיש לו אמונה. וכל זמן שאין הוא מרגיש שעומד בפני המלך, אזי הוא חס ושלום להיפך. לכן צריך האדם לראות שעבדות בראשונה, והוא שיצטער עצמו על שאין לו אמונה כראוי, וחסרון אמונה הוא היסוד שלו, וצריך ליתן תפילתו לבקשות ויגעות, שירגיש את החסרון הזה. שאם אין לו חסרון, זאת אומרת שאין לו כלי לקבל את המילוי. וצריך להאמין שהקב"ה שומע תפילות כל פה, ושהוא גם כן יוושע באמונה שלימה.