הנה ודאי שבזמן העבודה הם ב' דברים ולא אלא שסותרין זה את זה. דבחינת קוב"ה הוא ענין דביקות, שענין דביקות הוא בחינת השתוות, בחינת ביטול במציאות. (וצריך תמיד לצייר, איך היה אצלו הזמן, בזמן שהיה לו בחינת דביקות במקצת, שהוא היה אז מלא חיות ותענוג, ולחשוק להיות תמיד בדביקות, שאין ענין רוחני נחלק לחצאין, ועוד שאם הוא דבר ממלא שצריך שיהיה לו תמיד הדבר טוב. ונכון שיצייר את הזמן שהיה לו, מטעם שאין הגוף מרגיש משלילי אלא מקיום, זאת אומרת ממצבים שכבר היה לו, ואלו המצבים יכול הגוף ליקח דוגמאות).
ובחינת אורייתא נקראת בחינת "מאור" שבה, היינו שבזמן הלימוד שמרגישין את המאור, ועם זה המאור רוצים להשפיע להשם ית', כמו שכתוב, מאן דידע צויה דמאריה יעביד ליה. לכן הוא מרגיש את עצמו לבחינת מציאות שהוא רוצה להשפיע להשם ית', והוא בחינת הרגשת עצמו. אבל כשזוכין לבחינת אורייתא וקוב"ה חד, נמצא שהכל אחד. שאז הוא מרגיש בבחינת אורייתא את בחינת קוב"ה. וצריך תמיד להשתוקק אחר המאור שבה, והמאור יכולים במאי שלומדים, אלא שבדברי הקבלה יותר נוח למצוא את המאור. ובזמן העבודה הם בחינת קצוות, יש אחד שיש לו המשכה לבחינת קוב"ה. ואז אין הוא יכול ללמוד באורייתא, והוא משתוקק אחרי ספרי חסידים, ויש שמשתוקק אחרי בחינת אורייתא, זאת אומרת לדעת את דרכי השם ית', את העולמות ואת תהליכיהן ואת עניני הנהגה. וזה שני קצוות, אבל לעתיד "ומחץ פאתי מואב". זאת אומרת שניהם נכללין באילן.