הנה העבדות צריך להיות ביראה ואהבה. הנה על בחינת אהבה לא שייך לומר שצריכים ליתן מסירות נפש על זה, מטעם שזהו דבר טבעי. שהאהבה עזה היא ממש כלות הנפש, כמו שכתוב "עזה כמות אהבה". אלא עיקר מסירות נפש הוא בבחינת יראה, זאת אומרת, שעדיין אינו מרגיש טעם אהבה בהעבדות, אלא שהעבדות אצלו על דרך הכפיה.
וזה כלל שהגוף אינו מרגיש דבר שהוא על דרך הכפיה, מטעם שהוא נבנה על דרך התיקון. והתיקון, שהעבדות צריך להיות בבחינת אהבה גם כן, שזהו תכלית הדביקות, כמו שכתוב "באתר דאית טרחא, תמן אית סטרא אחרא". ועיקר העבדות שצריך להיות במסירות נפש, הוא על בחינת יראה. שאז כל הגוף אינו מסכים לעבודתו, יען שאינו טועם שום טעם בהעבדות, וכל עשיה ועשיה שהוא עושה הגוף עושה לו חשבון, שאין זה עבדות השלימות, אם כן מה יהיה שתעבוד. אז כיון שאין שום ממש וטעם בעבדות הזו, ואז ההתגברות הוא רק במסירות נפש. זאת אומרת, שעם העבדות הוא מרגיש טעם מר, שבכל עשיה שהוא עושה הוא מרגיש יסורים נוראים, יען שהגוף מורגל שלא לעבוד לבטלה. או שיהיה מהיגיעה הזו טובה או לעצמו, או לאחרים. ובזמן הקטנות, אז אינו מרגיש טובה לעצמו, יען שאינו מרגיש עכשיו שום תענוג בהעבדות, וכן אינו מאמין שיהא טובה לאחרים, יען כיון שאינו חשוב לעצמו, אם כן מה הנאה יהיה מזה לאחרים, אזי היסורים קשים. ועד כמה שהוא עובד, באותה השיעור נתרבה היסורים, עד שנתקבצו היסורים והיגיעה לשיעור מסוים, עד שהבורא ית' מרחם עליו, ונותן לו טעם בעבדות השם ית', כמו שכתוב, עד שיערה עלינו רוח ממרום.