"כי קנאת ביתך אכלתני, כי חרפוני צוררי כל היום" (תהלים סט). הצורה של חירוף וגידוף מתראה בכמה אופנים:
א. בזמן העבודה, שעושה איזו עשיה של מצוה, אזי הגוף אומר לו: מה יהיה לך מזה, איזו תועלת תצמח מזה? לכן אפילו כשמתגבר ועושה את הדבר בדרך הכפיה – אבל עם כל זה המצוה הזו בבחינת לעול ולמשא. וכאן נשאלת השאלה: אם הוא באמת עושה מצות המלך ומשמש את המלך, הלא הוא היה צריך להיות בשמחה, כטבע מי שמשרת את המלך שהוא בשמחה, וכאן הוא להפך. נמצא שמרגיש כאן בחינת חירוף וגידוף - הכפיה הזו מוכיחה שאינו מאמין שמשמש את המלך, ואין לך חירוף גדול מזה.
ב. או שהוא רואה שאינו דבוק כל היום בה', מסיבת שאינו מרגיש דבר ממשי, ובדבר ריק אי אפשר להיות דבוק, לכן הוא מסיח דעת מה' (מה שאם כן מדבר ממשי שיש שם תענוג, אדרבה, קשה לשכוח. ואם הוא רוצה להסיח דעתו, הוא מוכרח להתאמץ בהתאמצות יתירה להוציא את הענין ממחשבתו). וזהו: "כי חרפוני צוררי כל היום".
ודבר זה נוהג בכל אדם, אלא ההבחן הוא בהרגשה. אבל אפילו אם האדם אינו מרגיש את זה – הוא מסיבת שחסרה לו תשומת לב לראות את המצב כמו שהוא. וזה דומה לאדם שיש לו חור בכיס והכסף יורד דרכו לחוץ ומאבד את כל הכסף, וזה לא משנה אם הוא יודע שיש לו חור או לא. וההפרש הוא רק בזה שאם הוא יודע שיש לו חור אז יש בידו לתקנו, אבל לעצם אבידת הכספים אין שום שינוי. ולכן כשהיה מרגיש איך שהגוף המכונה צוררי מחרף את ה', אזי אמר: כי "קנאת ביתך אכלתני", שהוא רוצה לתקן את הדבר הזה.