"קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו). צריך להבין מהו בהיותו קרוב, הלא "מלא כל הארץ כבודו", ונמצא שתמיד הוא קרוב, אם כן מהו "בהיותו", משמע שיש זמן שאינו קרוב.
והענין הוא, שתמיד מחשבים את המצבים כלפי האדם המשיג והמרגיש, שאם אין האדם מרגיש את קרבתו יתברך אליו אזי אין יוצא מזה שום דבר, אלא הכל נמדד לפי הרגשת האדם. שיכול להיות שאדם אחד ירגיש עולם מלא כל טוב, והשני שאינו מרגיש את טובו של העולם, אזי אין הוא יכול לומר שיש עולם טוב, אלא שאומר כפי הרגשתו, היינו שהוא עולם מלא יסורים.
ועל זה בא הנביא ומזהיר: "קראוהו בהיותו קרוב". שהוא בא ואומר: דעו לכם, זה שאתם קוראים לה' – נמשך מזה שהוא קרוב, זאת אומרת עכשיו יש לכם הזדמנות, אם תשימו לב אזי תרגישו שה' יתברך קרוב אליכם, וזהו סימן על הקירבה של ה' יתברך. והראיה לזה, משום שצריכים לדעת שהאדם מצד טבעו אינו מוכשר לדבקות ה' יתברך, היות שזהו נגד טבעו, כי האדם מצד הבריאה יש לו רצון אך לקבל, ודבקות הוא אך להשפיע – אלא מצד שה' יתברך קורא לאדם, מזה נתרקם בו טבע שני, שהוא רוצה לבטל את טבעו ולהדבק בו יתברך.
ולכן על האדם לדעת, כי זה שמדבר דיבורי תורה ותפילה – הוא רק מצד ה' יתברך, ואל יעלה בדעתו לומר שזהו כוחי ועוצם ידי, משום שזהו ממש הופכי מכוחו. וזהו דומה לאדם שתועה ביער עבות, ואינו רואה שום מוצא לצאת ממנו ולהגיע למקום ישוב, אז הוא נשאר מיואש ואין חושב אף פעם לחזור לביתו. ובשעה שרואה מרחוק איזה איש, או שומע איזה קול של אדם, תיכף יתעורר בו הרצון והחשק לחזור למקורו, ומתחיל לצעוק ולבקש ממישהו שיבוא ויצילו. כמו כן מי שהוא תעה בדרך הטוב ונכנס למקום רע, וכבר הרגיל את עצמו לחיות בין החיות הרעות – מצד הרצון לקבל אף פעם לא יעלה בדעתו שצריך לשוב למקום ישוב-הדעת דקדושה. אלא כששומע את הקול קורא אליו אזי הוא מתעורר בתשובה. וזהו קול ה', ולא קול של עצמו. רק שאם עדיין לא השלים את מעשיו על דרך התיקון, הוא לא יכול להרגיש ולהאמין שזה יהיה קול ה', והוא חושב שזהו כוחו ועוצם ידו. על זה מזהיר הנביא, שהאדם צריך להתגבר על דעתו ומחשבתו, ולהאמין באמונה שלמה שזהו קול ה'.
ולכן כשה' יתברך רוצה להוציאו מסבכי היער, אזי מראה לו איזה אור מרחוק, והאדם מאסף ומקבץ את שארית כוחו ללכת בַּשביל שהאור מתראה אליו בכדי להשיגו. ואם אינו מייחס את האור לה', ואינו אומר שה' יתברך קורא אליו, אז האור נאבד ממנו, ונשאר שוב עומד בתוך היער. נמצא שבמקום שהיה יכול עכשיו לגלות את כל לבו לה' שיבוא ויצילו מהמקום הרע, היינו מהרצון לקבל, ולהביאו למקום ישוב הדעת, הנקרא מקום בני "אדם", בסוד "אדמה לעליון", היינו בבחינת רצון להשפיע, בסוד הדבקות, אזי אינו מנצל את ההזדמנות הזו ונשאר שוב כמקודם.