התצרוכת להיגיעה הוא דבר הכרחי, מאחר שהשם ית' נותן מתנה להאדם הוא רוצה שירגיש בטוב המתנה, אחרת הוא יהיה בחינת שוטה, כמו שאמרו חז"ל "איזהו שוטה, המאבד מה שנותנין לו". מאחר שאינו מחשיב את חשיבות שבהדבר, לכן אינו שם לב שישמור את המתנה. וזה כלל, שאין האדם מרגיש שום חשיבות באיזה דבר, אם לא היה לו צורך להדבר, וכפי ערך הצורך והיסורים אם אינו משיגו, כן ממש באותו השיעור הוא מרגיש טעם תענוג ושמחה במילוי החסרון. כדוגמת למי שנותנין כל מיני משקין טובים, ואם אינו צמא אין לו שום טעם, כמו שכתוב "כמים קרים על נפש עיפה". ולכן, כשמסדרים סעודות בכדי להנאות ולשמח להקהל, אזי המנהג כמו שמכינים בשר ודגים וכל מיני דברים טובים, אזי נזהרים לערוך על השלחן גם כן דברים חריפים ומרים, דהיינו חרדל ופלפלים חריפים ודברים חמוצים ודברים מלוחים, וזהו הכל בכדי לעורר את היסורים של רעבון. כי כשהלב טועם טעם מר וחריף, אזי נתעורר רעבון וחסרון, שהאדם זקוק למלאות את חסרונו עם הסעודה של דברים טובים. ואל יעלה על לבו של מישהו לשאול, למה לי את הדברים המעוררים יסורים של רעבון, הלא על בעל הבית להכין רק מילוי להחסרון, דהיינו הסעודה, ולא להכין דברים שמעוררים להמילוי חסרון. והתשובה מובן לכל, משום שאם בעל הבית רוצה שהאנשים יהנו מהסעודה, אזי כפי שיעור שיהיה להם החסרון להסעודה, כן ממש באותו שיעור הם יהנו מהסעודה. נמצא, שאם הוא ירבה דברים טובים זה עוד לא יועיל שיהנו מהסעודה, מטעם הנ"ל, כי אין מלוי בלי חסרון.
לכן, בכדי לזכות לאור השם ית' גם כן צריך להיות בחינת חסרון. והחסרון לזה הוא היגיעה, בשיעור שהאדם מתיגע ודורש את ה' בזמן ההסתרה ביותר, בשיעור הזה הוא נעשה נצרך לה', היינו שה' יאיר עיניו שיזכה ללכת בדרך ה'. אזי כשכבר יש לו הכלי הזו של חסרון, אזי כשהשם ית' יתן לו איזה עזרה משמים, אזי כבר ידע איך לשמור את מתנה זו. נמצא, שהיגיעה היא בחינת אחוריים. וכשמקבל את האחוריים, יש לו מקום שיוכל לזכות לבחינת פנים.
ועל זה נאמר "לא יחפוץ הכסיל בתבונה", זאת אומרת שאין לו צורך כל כך, שירצה להתיגע על התבונה בכדי להשיגו. נמצא, שאין לו האחוריים, ממילא אי אפשר לזכות לבחינת הפנים. וזה ענין לפום צערא אגרא, היינו הצער הנקרא יגיעה עושה את הכלי, שיוכל לזכות לבחינת אגרא. זאת אומרת, כפי שיעור שיהיה לו הצער, באותו שיעור הוא יכול אח"כ לזכות לבחינת השמחה והתענוג.