צריכים להשתדל תמיד, שיהיה לו סמכין בתורה שהוא בחינת מזונות הנקרא אהבה ויראה ושמחה והתרוממות רוח ורעננות. וכל זה צריכים להוציא מהתורה, היינו שהתורה, צריכה לתת לו התוצאות האלו שזה נקרא תולדות התורה (פנימיות התורה נקרא המאור שמלובש בפנימיותה, וצריכים לגלות את הפנימיות הזאת, וזה הפנימיות הנקרא מאור התורה, יש בכוחה להחזיר למוטב).
מה שאין כן כשאדם לומד תורה ואין לו תולדות אלו, אין זה נכנס בגדר של תורה. משום שהתורה הוא הכוונה למאור התורה, שהמאור הזה נמצא בתורה וצריכים לגלות אותה, שזה נקרא פנימיות התורה, שהמאור הזה מלובש בה בפנימיותה, ושיש כח בהמאור הזה, להביא לו, את הסגולה להחזירו למוטב.
וכמו כן צריכים לדעת שהתורה נחלקת לשתי בחינות, א' תורה וב' מצוה. ולפי האמת, אי אפשר להשיג ולהבין את ב' בחינת הנ"ל, מטרם שהאדם זכה ללכת בדרכי ה', בסוד ה' ליראיו. כי בעודו בזמן הכנה, להכנס בהיכל ה' אי אפשר להבין דרכי אמת.
אבל דוגמא יכולים ליתן, שאפילו בזמן הכנה יכולים להבין באפס מה, והוא על דרך מאמר חז"ל, מצוה מגני ומצלי בעידנא דעסיק בה, מה שאם כן תורה מגני ומצלי בין דעסיק בה, ובין דלא עסיק בה (סוטה כ"א). והענין הוא, בעידנא דעסיק בה, היינו בזמן שיש לו איזה שיעור מאור, שעם המאור שהשיג, הוא יכול לשמש רק בזמן שעדיין המאור נמצא אצלו. ורק בזמן זה, הוא בשמחה ובאמונת ה', וזה נקרא בחינת מצוה, זאת אומרת שעדיין אין לו שום השגה בתורה, אלא רק במאור התורה, הוא מוציא חיות דקדושה.
מה שאם כן תורה, שהוא משיג איזה דרך בעבודה, שהדרך הזה הוא יכול לשמש לו גם אפילו בזמן דלא עסיק בה. זאת אומרת, אפילו בזמן שאין לו המאור, שההארה כבר נסתלקה ממנו, אבל הדרך בעבודה שהשיג זה ישמש לו אפילו אח"כ. אבל יחד עם זה צריכים לדעת, שבחינת מצוה היא יותר גדולה מבחינת תורה, שלא בעידנא. היינו שבזמן שהאדם מוציא בחינת מאור, שהוא בחינת חיות דקדושה היא יותר חשובה מבזמן, שהאדם נמצא בלי חיות, הגם שיש לו בחינת תורה, היינו הדרך בעבודה שהשיג, אבל בלי חיות. לכן בזמן הזה הוא נמצא ברשות הקליפות, מטעם שאז הוא נקרא רשע מטעם שמרשיע את קונו, שאין הוא יכול להצדיק את ההשגחה, ולומר שהשם יתברך מתנהג עם עולמו בבחינת טוב ומטיב. היות שהוא מרגיש את עצמו עכשיו שרע לו, היינו שאין לו שום שמחה וחיות. ואין אדם יכול לומר, שיש אדם אחר שמרגיש את ההשגחה, בבחינת טוב ומטיב, כי דרכי התורה הוא בחינת הרגשה באברים. היינו, שנמדדת לפי הרגשת האדם, ואם אין הוא מרגיש את ההטבה, מה יתן לו אם השני מרגיש (בדומה שכואב לו איזה איבר, מה יתן לו זה, במה שאין אדם השני מרגיש כאב, אבל מי שמרגיש את עצמו ברע, אז אין לו זמן לחשוב על אחרים). ואם הוא מאמין, שאצל השני כן נמצא את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב, הידיעה הזאת, אם זה ידיעה אמיתית, דבר זה בעצמו היה צריך להביא לו שמחה וחיות, ואם זה לא מביא לו שום חיות, זה סימן שרק דיבורים בעלמא. היינו מה זה מועיל לו, שיוכל להצדיק את השגחה, שהוא בחינת טוב ומטיב, הלא אין לו שום חיות מזה. וזה דומה כמי שאומר, שיש שם כזה בעולם אבל הוא לא משיג את הדבר, שיהיה מקום למציאת שם כזה.
ובכלל צריכים לדעת, כי אור העליון הוא במצב המנוחה המוחלטת, אלא כל התפשטות השמות הקדושים למטה, הוא רק ע"י המשכת התחתונים. היינו לפי מה שהאדם מרגיש ומשיג, בשם זה יכנה את אור העליון. ואם אין האדם מרגיש שום דבר, איזה שם הוא יכול ליתן להבורא יתברך, בזמן שאין מרגיש שום השפעה מלמעלה. אלא כל מצב ומצב שהוא מרגיש, או טוב או רע, כך הוא מכנה את השם יתברך, זאת אומרת או שמצדיק את קונו, או חס ושלום להיפוך.
מה שאם כן בחינת בינוני, אינו נמצא דבר כזה בעולם, כמו שאמרו חז"ל, "לא איברי עלמא, אלא או לרשעי גמירי, או לצדיקי גמירי". ומה שמכנים לפעמים בינוני הוא שנוהגים אצלו אלו ב' מצבים בזה אחר זה, היינו פעם הוא צדיק ופעם הוא רשע. אבל שניהם בזמן אחד, אין מציאות כזה, משום שזה דבר התלוי בהרגשה, ואין האדם יכול להרגיש שני הפכים בנושא אחד, היינו בזמן אחד.
היוצא מזה כי מה שאומרים שתורה היא יותר חשובה ממצוה, דוקא בזמן שלא עסוק בה, שאז מבחינת מצוה אין הוא יכול לקבל כלום. אבל מבחינת תורה, על כל פנים נשאר לו הדרך בעבודה, שהוא יכול לשמש עמו. לכן, בעידנא דלא עסיק בה, היינו בזמן שאין לו חיות ושמחה בעבודה, אין לו עצה אחרת כי אם תפילה. ובזמן התפילה הוא צריך לדעת שהוא רשע, מטעם שאינו מרגיש את הטוב והעונג הנמצא בעולם, משום שאין כל החשבונות שהוא עושה במחשבתו הוא אמת. אבל כשהוא מרגיש שהוא צריך שיצטער על זה שהוא רשע, אם אין מרגיש יסורים, שהוא אז אינו יכול לתת תפילה, כי החשבון שהוא אמת הוא רק בזמן שהמחשבה מביא לידי מעשה, היינו לידי הרגשה באברים. ואם הגוף לא מרגיש שום טוב ועונג, אם כן מי הוא כן מרגיש מה שהוא חושב. אלא מחשבה שמביא לידי מעשה- כדאי להאריך במחשבה, משום שמביא לו לידי הרגשה, אחרת אין שום ערך להמחשבה.