ע"י ההרגל, שהאדם מרגל את עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני. לכן, אין דבר שהאדם לא ירגיש בו את מציאותו, אף על פי שמטרם שהרגיל את עצמו לא היה מרגיש שום הרגשה בדבר זה, מכל מקום ע"י התרגלות מגיע לידי הרגשה בדבר זו.
וצריכים לדעת, שיש הפרש בין בורא להנבראים. שאצל הנבראים, יש בחינת מרגיש ומורגש, משיג ומושג, היינו שיש לנו בחינת מרגיש משותף עם המציאות. מה שאם כן מציאות בלי מרגיש היא רק הבורא ית' בעצמו, שאצלו ית' לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל. מה שאין כן להאדם, כל המציאות הוא רק ע"י המרגיש את המציאות, וגם אמיתות המציאות לא נערך למציאות אמיתי, אלא כלפי מרגיש את המציאות, ומה שהוא מרגיש זהו אמת. היינו, אם הוא מרגיש טעם מר במציאות, זאת אומרת שהוא מרגיש את עצמו ברע באיזה מצב שהוא נמצא בו, אז הוא מדבר לשון הרע על ההרגשה שלו, מבחינת מה שהשגחה עליונה משפיע לו רע. ולכן נקרא בעת ההיא רשע, היות שמרשיע את קונו, היות שהבורא ית' נקרא טוב ומטיב, זאת אומרת שמשפיע רק טוב לעולם, והוא מרגיש שנמצא בעולם שיש לו רק רע. וזה ענין "לא אברי עלמא, אלא או לרשיעי גמירי, או לצדיקי גמירי". היינו, או שמרגיש טעם רע בעולם, או שמרגיש שנמצא בעולם שכולו טוב, שבגלל זה, או שהוא מצדיק את המקום או חס ושלום להיפוך.
נמצא, שהכל נמדד לפי הרגשתו. מה שאין כן הבורא ית', אצלו לא שייך כל אלה הרגשות, כמו שכתוב בשיר היחוד "כמו היותו לעולם תהיה חוסר ועודף בך לא יהיה". לכן, כל העולמות וכל השינויים הוא רק כלפי המקבלים, היינו לפי השגת האדם המשיג.