השנה 1940. מלחמת העולם גובה קורבנות, הציבור בארץ ישראל מפולג וליבו של בעל הסולם מתפוצץ. הוא זועק את זעקתו על גבי עיתון "האומה", העיתון הקבלי הראשון, שנסגר אחרי מהדורה אחת ובכל זאת עשה היסטוריה.
"לכן תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטינקטיבית" (בעל הסולם, עיתון "האומה", 1940).
האיש שלא פחד לחלום
בחמישה ביוני 1940, בד' בסיון הת"ש, נפל דבר בארץ ישראל, העיתון הקבלי הראשון בהיסטוריה רואה אור. עיתון של אהבה, שמאחורי יציאתו לאור מסתתר סיפור מרתק. אך מה הניע את גדול המקובלים בדורנו לעשות צעד כל כך נועז בירושלים החרדית של שנות הארבעים? הרי עצם המעשה מעורר השתאות בהתחשב בסביבה השמרנית שבה הוא חי.
במאמר המערכת שנקרא "מגמתנו", מסביר הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, את הסיבות שהניעו אותו לפעול: "עיתון זה 'האומה' הוא יצור חדש ברחוב היהודי, עיתון שמסגרתו הוא 'בין מפלגתי'... עיתון שיוכל לשמש את כל המפלגות יחד על אף הניגודים והסתירות שביניהן...".
הטבעת מתהדקת
השנה 1940, מלחמת העולם השנייה בעיצומה. היהודים נרדפים בכל מקום ומרגישים איך טבעת החנק מתהדקת סביב צווארם. בכל מקום נחקקים חוקים נגד היהודים ומוטלות עליהם גזירות קשות. הם מרוכזים בגטאות ובמחנות עבודה בתנאים לא אנושיים של רעב, קור ומחלות. הנאצים מתחילים בתהליך השמדה המוני, שיטתי ויעיל, שמטרתו למחוק את העם היהודי מעל פני האדמה.
באותו זמן בארץ ישראל, על רקע המציאות האיומה הזאת, בעל הסולם עומד וצועק. הוא צועק בגרון ניחר, כואב את סבל אחיו ומייחל שמישהו, לא חשוב מי, יהיה מוכן להקשיב לו. ליבו מתפוצץ והוא אינו מוכן להשלים עם הסבל שעובר העם היהודי. הוא מבין את השורש הרוחני למהלך הדברים, ויודע שהדרך היחידה להיחלץ מהמצב הקשה היא להשיב את האחדות שתמיד הייתה היסוד של האומה. הוא מחפש דרכים להזרמה מחדש של אהבת הזולת, שהיא הדם שזורם בליבו של עם ישראל.
במקביל, מתחילים להתקבץ בארץ פליטים שנמלטו מהתופת ושמגיעים אליה לאחר מסכת של תלאות קשות. בעל הסולם רואה זאת ומחליט לפעול, הוא מרגיש שעליו לעשות את כל מה שניתן כדי לשנות את רוע הגזרה. בצעד לא שגרתי הוא פונה לכל גדולי האומה, לרחוב היהודי המפולג דאז וצועק את צעקתו.
לבסוף גומלת ההחלטה בליבו והוא בוחר לעשות את מה שלא עשה איש לפניו, מתוך תקווה אמיתית להביא לשינוי. בשנת 1940, לפני שישים ושבע שנים, קם אדם חרדי ומחליט להוציא לאור את העיתון הקבלי הראשון שמיועד לכל העם!
רק בגלל הרוח
בעל הסולם הבין שהדרך היחידה לגרום לשינוי, היא להפיץ את החכמה שמסבירה על מערכת ההנהגה שמפעילה את העולם שלנו. הוא קיווה שעל ידי הפצת הקבלה, נוכל לשנות את גורלנו ולהפכו לטוב. חרף השמרנות שאפיינה את היישוב היהודי הישן בירושלים, והאיומים התכופים — הוא אינו חושש. בצעד אמיץ הוא יוצא עם חכמת הקבלה לקהל הרחב ומנסה להפיץ אותה לכל אדם ברחוב. הוא פונה לעם ובפיו מסר אחד: חייבים להתאחד!
הפצת עיתון "האומה" לכל העם עוררה התנגדות רבה. חלקים נרחבים בציבור היהודי לא הבינו מדוע צעד זה הכרחי כל כך. הם לא הבינו כי הגיע הזמן המתאים בו יוכלו המקובלים להפיץ את חכמת הקבלה, על מנת שתשמש אמצעי לאיחוד העם, ולבניין האומה הישראלית.
לצערנו, לאחר גיליון אחד, נסגר העיתון הראשון שניסה להפיץ אחדות, חיבור ואהבת הזולת. המתנגדים להפצת הקבלה פנו לשלטון הבריטי בטענות שונות, שהביאו להפסקת הוצאתו לאור. בכך הם מנעו את השינוי שניסה בעל הסולם לחולל.
התקווה היחידה — חינוך רוחני
"והתקווה היחידה היא — לסדר לעצמנו חינוך באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את האהבה הטבעית בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפיים שנה. אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להִבָּנוֹת מחדש ולהמשיך קיומינו בתור אומה" (עיתון "האומה").
בעל הסולם, הרב קוק ומקובלים רבים אחרים, היו משוכנעים שאחרי שנים רבות של פירוד נצליח לבנות כאן מחדש את הקשר הרוחני שחיבר בינינו לאורך הדורות. הם ראו ב"חינוך הרוחני" את האמצעי היחיד שבעזרתו נהיה מסוגלים להתעלות מעל הטבע האגואיסטי שלנו, מעל להבדלים ולפילוג שבינינו.
שישים ושבע שנים לאחר פרסומו של עיתון "האומה" יוצא לאור עיתון "קבלה לעם". עיתון א-פוליטי, לא מסחרי, השואף להעביר את המסר העתיק של המקובלים לאורך הדורות, מסר של אחדות, חיבור ואהבה. זהו אותו מסר שלימדו אברהם, משה ואחריהם גם כל גדולי המקובלים עד ימינו.
"קבלה לעם" מיועד לכולנו, חילוניים ודתיים, ספרדים ואשכנזים, "צברים" ועולים חדשים, גברים, נשים, צעירים וותיקים, אשר בליבם פועמת אותה נקודה מיוחדת לאחדות ולהתעלות רוחנית. כאז כן היום, יציאתו לאור נולדה מתוך צורך, צו השעה, שמחייב לפעול.
מטרת העיתון להפיץ בצורה חופשית את הידע הרב שטמון בחכמת הקבלה כדי להביא לשינוי יסודי בתפיסה שלנו את עצמנו, כיחידים וכעם, כאומה.