"שני ממונים הם, אחד על החיים ואחד על המוות, והם עומדים על האדם. וכשאדם פודה את בנו, פודה אותו מיד אותו ממונה על המוות, ואינו יכול לשלוט עליו. וזה סוד, 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד'. 'טוב' — זהו מלאך החיים. 'מאוד' — זהו מלאך המוות. ועל כן, באותו הפדיון מתקיים המלאך של חיים, ונחלש המלאך של מוות. בפדיון זה קונה לו חיים, כאמור, ואותו הצד הרע עוזב אותו, ואינו נאחז בו". ("פקודא תליסר", הקדמת ספר הזוהר)
במאמר "שני הממונים" מציג בפנינו רבי שמעון בר יוחאי את שני הכוחות הרוחניים העומדים ביסוד הבריאה: "מלאך החיים" ו"מלאך המוות". מלאכים אלה מסמלים שני כוחות רוחניים שפועלים בנו. מלאך החיים הוא הכוח שמעלה את האדם אל הרגשת הרוחניות, אל הרגשת החיים האמיתיים. מלאך המוות הוא הכוח שדוחף את האדם לכיוונים שמרחיקים אותו מהחיים הרוחניים, ולכן נקרא "הממונה על המוות".
גם אם אין זה נראה כך, לשני כוחות אלו תפקיד זהה — לקדם את האדם לרוחניות — אלא שכל אחד מהם עושה זאת בדרך שונה. מלאך החיים מושך את האדם קדימה בדרך ישירה, כשהוא מעורר בו רצון לרוחניות. לעומת זאת, מלאך המוות פועל בדרך עקיפה ודוחף אותו מאחור — כאשר האדם בוחר להתרחק מהרוחניות, מלאך המוות גורם לו לחוש ריקנות וחוסר סיפוק בחייו, ובכך מחזיר אותו לדרך הרוחנית.
בהתפתחותו הרוחנית האדם מגיע למצב מיוחד שנקרא "פדיון הבן". לפי הקבלה, המושג "אב" מסמל את מצבו הנוכחי של האדם, בעוד המושג "בן" מסמל את המצב הרוחני הבא, שאליו האדם שואף להגיע. "פדיון הבן", שאותו מבצע האדם בעזרת משיכת האור העליון לתוך נשמתו, מאפשר לו להגיע בהמשך "לבנים כשרים" נוספים, כלומר, למצבים מתוקנים יותר. בכך האדם נמנע מהתחושות השליליות שמביא עימו "הממונה על המוות", ומשתחרר משליטתו.