"'הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו'. רבי שמעון פתח, 'הניצנים', זה הוא מעשה בראשית. 'נראו בארץ', מתי. הוא ביום השלישי, שכתוב ותוצא הארץ, אז נראו בארץ. 'עת הזמיר הגיע', זה הוא יום רביעי, שהיה בו זמיר עריצים. 'וקול התור', זה הוא יום חמישי. 'נשמע', זה הוא יום שישי, שכתוב בו, נעשה אדם, שהוא עתיד להקדים עשיה לשמיעה. 'בארצנו', זה הוא יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, שהוא עולם הבא". ("הניצנים", הקדמת ספר הזוהר)
במאמר "הניצנים" מסביר לנו רבי שמעון בר יוחאי כיצד האדם עולה מיום ליום במעלה הסולם הרוחני, עד שזוכה להגיע לדרגה הגבוהה ביותר במציאות.
"רבי שמעון פתח, 'הניצנים', זה הוא מעשה בראשית".
לכל מילה בספר הזוהר יש משמעות מיוחדת, ולכן כשהזוהר מספר לנו ש"רבי שמעון פתח", הוא מתכוון לרמז לנו על כך שרבי שמעון "פותח" עבור הקורא בספר הזוהר את צינורות השפע העליון.
ה"ניצנים" זהו מעשה "בראשית", כלומר, ראשיתה של הדרך הרוחנית. על פי הקבלה "ארץ" משמעותה רצון, והופעת הניצנים בארץ מסמלת את הרצון הראשוני שמתעורר בנברא לפסוע בדרך הרוחנית.
"'נראו בארץ'. מתי? הוא ביום השלישי, שכתוב ותוצא הארץ, אז נראו בארץ".
"יום" הוא כינוי לפעולת הבורא על הנברא. ששת ימי בראשית משולים לשש הפעולות שדרכן הבורא מעלה את הנברא לרוחניות, עד שמביא אותו לתיקונו הסופי — שחל ב"יום השבת".
"היום השלישי" מרמז על התגלות פעולת התיקון השלישית שבאמצעותה מפתח הבורא את נשמת הנברא. ביום השלישי נאמר "ותוצא הארץ", ופירוש הדברים הוא שתכונות הבורא מתחילות להתגלות בתוך הנברא. בשלב זה נראים הניצנים, ובסוף תהליך התיקון יתקבלו פירות רוחניים.
"'עת הזמיר הגיע', זה הוא יום רביעי, שהיה בו זמיר עריצים. שעל כן כתוב בו יהי מארת חסר ו' שהוא לשון קללה".
ביום הרביעי עת הזמיר הגיעה. "זמיר" מלשון מזמרה. "עת הזמיר" מרמזת על שלב מתקדם מאוד בהתפתחותו הרוחנית של הנברא. בשלב זה מרגיש הנברא שהגיעה העת לעלייה רוחנית. הוא מבין שעליו להיפרד ממצבו הנוכחי ולהתחיל לעלות. "הזמיר" מסמל את הפעולה הזאת. בשלב הזה אור הבורא עוזב את הנברא כדי לאפשר לו להתעלות בכוחות עצמו. האות ו' מסמלת את אור הבורא שהסתלק, וזה שהיא חסרה במילה "מאורות" מרמז על כך.
"'וקול התור', זה הוא יום חמישי, שכתוב בו, ישרצו המים — לעשות תולדות".
"קול התור" הוא העלייה הרוחנית שחווה הנברא בפעולה החמישית של הבורא עליו. ביום החמישי כתוב: "ישרצו המים שרץ נפש חיה".
"כתוב" משמעותו דבר שמתגלה בנברא. "מים" מציינים את התכונה של ספירת בינה, תכונת האהבה והנתינה. המים מחלחלים אל תוך ה"ארץ" — רצון הנברא — ומדמים בכך את תכונת הבורא שמחלחלת אל תוך רצון הנברא. אלו הן ה"תולדות", התוצאות הרצויות שעליהן מדבר ספר הזוהר.
"'נשמע', זה הוא יום שישי, שכתוב בו, נעשה אדם, שהוא עתיד להקדים עשיה לשמיעה, כי כתוב כאן נעשה אדם, וכתוב שם, נעשה ונשמע".
"נשמע" מרמז על בואו של היום השישי, שבו מתגלה פעולת התיקון האחרונה — "נעשה אדם". כעת, אחרי פעולות רבות שנעשו על "הרצון ליהנות" של הנברא, הוא כבר בשל לממש את תכליתו — להידמות לבורא ולהגיע להרגשת נצחיות ושלמות. הוא נקרא "אדם" — מלשון הביטוי "אֶדַּמֶּה לעליון" — על שם ייעודו להידמות לבורא.
"'בארצנו', זה הוא יום שבת, שהוא כמו ארץ החיים, שהוא עולם הבא".
"ארצנו" הם רצונות האדם. יום השבת הוא המצב הרוחני הנעלה ביותר — לאחר שהנברא תיקן את כל רצונותיו הוא זוכה לחיים רוחניים ושלמים — "ארץ החיים". למצב רוחני מופלא זה זוכה המקובל במהלך חייו בעולם הזה, והוא נקרא "העולם הבא".