"'ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחדש': רבי חייא פתח, 'אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק'. אמרה כנסת ישראל, 'אני ישנה', בגלות מצרים, שהיו בני בשעבוד הקשה. 'וליבי ער', לשמור אותם שלא יִכלו בגלות'. קול דודי דופק', זהו הקב"ה, שאמר 'ואזכור את בריתי'". ("תרי דמי חד דפסחא וחד דאתגזרו", ספר הזוהר, פרשת אמור)
במאמר זה מלמד אותנו רבי חייא איך להקשיב לקול הפנימי שעולה מתוך ליבנו. זהו קולו של הכוח העליון, שקורא לנו להתעורר ולהתחבר בינינו. הוא פותח את דבריו בפסוק המספר על החודש הראשון בין חודשי השנה. חודש זה נקרא "ראש החודשים", כי הוא מבשר את תחילתם של חיים חדשים, חיים של איחוד ואהבה. רבי חייא מסביר לנו את הדרך להגיע למצב הנעלה הזה באמצעות אחד הפסוקים העמוקים משיר השירים: "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק".
לפני שהאדם מכיר את חכמת הקבלה, הוא אינו מבין לשם מה הוא בא לעולם שלנו ומה צפוי לו בעתיד. מצב כזה נקרא בחכמת הקבלה "שינה". רק מי שמתעורר ממצב השינה ומגיע להשגה הרוחנית, יכול להסתכל על כל מה שעבר קודם לכן ולהבין ש"היינו כחולמים".
דפיקות על דלתות ליבנו
"כנסת ישראל", שעליה מספר רבי חייא, מסמלת את כל הנשמות של ישראל — אותנו. הוא מסביר לנו שבכל אדם מישראל יש נקודה, ניצוץ מהבורא, ששואף להתעורר לקשר עימו. ברגעים שבהם אותו ניצוץ מיוחד מתעורר בנו, אנו חשים צורך לחפש אחר משהו נעלה יותר בחיינו, להבין בשביל מה אנו חיים.
קול הבורא "דופק" על דלתות ליבנו. לכל אדם מגיעה קריאה, מעין "כרוז" מהבורא שמשתוקק להיות "דודו", כלומר, אוהבו של האדם. הבורא רוצה שנידמה לו ונעלה למדרגתו, על ידי כך שנתאחד בינינו באהבה. הדפיקות בליבנו הן כמו צביטות בלב. תפקידן הוא לאותת לנו שאנו נמצאים בגלות מהחיים הרוחניים, שאנו ישנים והגיע הזמן להתעורר.
בימינו זכינו להזדמנות נפלאה: כל אדם מקבל אפשרות לשמוע את קולו האוהב של הבורא. גדולי המקובלים סללו עבורנו את הדרך להבין שאנו ישנים, לגלות מהו החלום ולהתעורר. חכמת הקבלה מהווה את "קולו של הבורא" שדופק בליבנו. היא ניתנה לנו כמו שעון מעורר שבכוחו להקים אותנו אל הבוקר של חיינו החדשים.