סיפור קצר על מהו ה"קלקול" ומהו אותו "תיקון" שאנו צריכים לבצע כדי לתקנו?
סיפור נחמד שמופץ ברשת האינטרנט מתאר כיצד מדען עסוק, שרצה למצוא פתרון לבעיות העולם, נאלץ לשמור על בנו הקטן שהטריד אותו בשאלות רבות. כדי להעסיק את הילד לפרק זמן ארוך ככל האפשר, תלש המדען תמונה צבעונית של כדור הארץ מתוך כתב-עת מדעי וגזר אותה לחתיכות קטנות. הוא הגיש לילדו הקט את ערמת פיסות הנייר ואמר לו: "בני, המשימה שלך היא להרכיב את הפאזל הזה. כשתסיים, נצא לשחק יחד".
המדען העסוק היה בטוח שזכה בכמה שעות של שקט, שאותן יוכל להקדיש למחקרו החשוב. אך להפתעתו הרבה, כעבור עשר דקות חזר הילד עם הפאזל המושלם. בחיוך רחב על פניו אמר הילד: "אבא, בוא לשחק".
"איך עשית זאת כל כך מהר?" שאל המדען בתמיהה. "פשוט מאוד", ענה הילד, "בצד האחורי של הדף הייתה תמונה של אדם, ואני יודע איך נראה האדם. אז הרכבתי את התמונה, הפכתי, וגיליתי שתיקנתי את העולם".
חכמי הקבלה הכירו את העיקרון הזה חמשת אלפים שנה לפני שחוברה רשת האינטרנט לכל בית. הם מסבירים לנו שאין כל צורך לתקן את העולם, מכיוון שהפרט היחיד בטבע שדורש תיקון הוא האדם. לאחר שנתקן את עצמנו, נגלה שהעולם מושלם. אולם מהו ה"קלקול" ומהו אותו תיקון שאנו צריכים לבצע כדי לתקנו?
חכמת הקבלה מסבירה לנו שהמציאות שאנו מרגישים תלויה אך ורק בתכונות האדם. התכונות שאיתן אנו נולדים הן אגואיסטיות. כתוצאה מכך האדם מנצל את הזולת וחושב רק על תועלתו העצמית. יחסו האגואיסטי של האדם לטבע, לסביבה ולזולת מכונה הרגשת "העולם הזה".
אם ישנֶה האדם את יחסו למה שנמצא מחוצה לו, הוא יתחיל להרגיש את העולם הסובב כעולם הרוחני. בעקבות התיקון של עצמו, יתקן האדם גם את העולם שסביבו, בדומה למה שעשה בנו של המדען.