מבחינה רוחנית מסמל חג הסוכות את אחד הרגעים המכריעים בהתפתחות האדם — תחילת כניסתו של האור אל תוך נשמת האדם. האור העליון שצריך למלא את הנשמה נקרא "תורה". ההתמלאות באור התורה מכונה "שמחה", ומכאן שמו של המעמד המיוחד — החג שבא אחרי סוכות, "שמחת תורה".
המידות והמראה החיצוני של הסוכה ידועים לנו מחכמת הקבלה, בדומה לכל שאר המצוות. "המצוות" הן חוקי העולם העליון, שאנו מבצעים בהתאמה בעולם שלנו, כהשתקפות של החוקים הרוחניים שהן מייצגות. המקובלים, שממלאים "מצוות" אלה באופן רוחני, בנשמות שלהם, חשים את כל החגים כצורת קיום עליונה, שלמה ונצחית. עם זאת חשוב להדגיש, שפעולות פיזיות אינן משפיעות כלל על רוחניות האדם. הקשר בין האדם לבורא עובר אך ורק דרך ליבו של האדם, ולא דרך גופו.
פעולה רוחנית יכולה להיעשות רק על ידי אדם שרכש "מסך" — כוח התנגדות מעל לרצונותיו האגואיסטיים, והשיג כבר את היכולת לקבל את התענוג הנקרא "אור הבורא". כל פעולה שנעשית מתוך כוונה אמיתית לתת, היא פעולה רוחנית. ואילו אותה הפעולה ממש, הנעשית לשם הנאה עצמית, היא גשמית ואגואיסטית.
מה מציינת הסוכה מבחינה רוחנית?
ה"סוכה" מסמלת את מבנה הכלי לקבלת האור ואת תכונותיו, את הנשמה. כדי שהנשמה תוכל לקבל לתוכה את האור העליון, עלינו לבנות בתוכנו מערכת רוחנית שנקראת "סוכה", שתשקף את יחסי הגומלין שלנו עם האור המקיף אותנו.
כל עוד הנשמה נמצאת בתהליך התיקון, היא אינה מוכנה לקבל את האור העליון במלואו, והוא נשאר סביב לה, מחוץ לה, ומכאן שמו "אור מקיף". על מנת שהאור יוכל להיכנס ולמלא את הנשמה, היא צריכה להשתוות בתכונותיה לתכונות האור. על האדם להתעלות מעל האגואיזם שבו ולהידמות לתכונת הנתינה — תכונת האור.
חוקי הקמת ה"סוכה" מסמלים את האופן שבו הנשמה הופכת דומה בתכונותיה לתכונות האור. אדם שרוצה להתקדם בדרכו הרוחנית מבקש רק איחוד ואהבה עם הבורא, ולא את התענוג ממנו. אך תחילה עליו לבקש כוחות התנגדות לאגואיזם, כוחות להתקין "סכך" אמיתי על הסוכה שבנה. עבודתו של האדם בעת בניית ה"סכך", מסמלת את בניית ה"מסך" הרוחני לשם "סיכוך" התענוג האגואיסטי שבא מהרגשת הבורא.
במידה שבקשתו של האדם מכוונת כולה לנתינה ואהבה, האור המקיף יתקן את נשמתו ויקנה לו את היכולת להתעלות מעל רצונותיו האגואיסטיים. כוח "הסכך" יאפשר לאדם לקבל אל נשמתו את ה"אור העליון" — "אור החכמה" במלואו. במצב זה האדם הופך שווה לבורא בכל תכונותיו ומתאחד עימו באהבה נצחית. זוהי השמחה האמיתית — שמחת התורה.
על טעם ועל ריח
ארבעת המינים מציינים ארבעה סוגי מצבים שהאדם חווה במהלך דרכו הרוחנית. ה"טעם" מסמל את הרגש וה"ריח" מסמל את השכל: לעיתים האדם מוצא בה "טעם וריח", כלומר, הרוחניות נראית לו חשובה גם ברגש וגם בשכל. להרגשה זו קראו המקובלים "אתרוג". "לולב" מתאר את המצב שבו האדם מוצא "טעם" אבל לא "ריח", כלומר, חסרה לו ההבנה. "הדסים" הוא המצב שבו יש "ריח" אבל אין "טעם" — האדם מבין את חשיבות הרוחניות, אבל לא מצליח לחוש בה. ולעיתים האדם לא מוצא "טעם וריח" ברוחניות — לא מבין אותה ולא חש בה — ומצב זה נקרא "ערבות".
המקובלים מסבירים שהאדם צריך להתמיד בדרכו הרוחנית ולהתקדם תמיד לכיוון הבורא, גם אם הוא לא תמיד מוצא בה "טעם וריח". האפשרות לצרף את כל סוגי המצבים לכיוון אחד, תעניק לנברא את היכולת לקבל תענוג אמיתי בכל מצב וללא שום תנאי.