פתום ורעמסס
פתום ורעמסס הן ערים יפות ומלאות כל טוב שבונים בני ישראל בתקופת השעבוד במצרים, ומסמלות את השאיפות והאכזבות שעובר האדם במהלך המרוץ של חייו. רעמסס — מסמלת את השאיפה של האדם להשיג כמה שיותר הנאות בחייו בכמה שפחות מאמץ. פתום — מלשון "פי-תהום", מסמלת את הרגע שבו מגלה האדם שכל המאמצים שהשקיע להשגת רווח גשמי ירדו לטמיון, לתהום. בשלב מסוים בחייו האדם מגלה שדווקא המאמצים והריצה אחר מילוי רצונותיו הגשמיים, הם אלו שגורמים לחוסר השקט בחייו. אז הוא מגיע למסקנה שעליו להתחיל להתפתח רוחנית.
מטה ונחש
"הנחש" מסמל את כוח האגו, שדוחף את האדם לספק את צרכיו האגואיסטיים בלבד. "המטה" מסמל את כוח הנתינה, הכוח שמטה ומסיט את תשומת ליבו של האדם לכיוון הבורא. כאשר האדם מבחין שכל חייו מנוהלים בידי ה"נחש", הוא מבין שהדרך היחידה להשתחרר משליטת האגו היא על ידי רכישת כוח הנתינה. אז הוא תופס את הנחש בזנבו, והנחש הופך למטה. בצורה כזו מתחיל האדם לשלוט על האגו, בניגוד למצב הקודם שבו האגו שלט עליו.
קריעת ים סוף
קריעת ים סוף מסמלת את נקודת המפנה החשובה ביותר בחייו הרוחניים של האדם. זהו תהליך פנימי שבו האדם מתנתק סופית מהאגו שלו ומשיג את המציאות הרוחנית השלמה והנצחית.
פסח
פסח — מלשון לפסוח. לאחר שהאדם מגיע למסקנה שהאגואיזם גורם לנו רק צער וייסורים, הוא מחליט להתנתק ממנו ולהזדהות עם הרצון לרוחניות שבו. בתהליך זה האדם "פוסח" על רצונו האגואיסטי, ונשאר עם הרצון לחיבור ולאחדות.
שבע שנות שובע ושבע שנות רעב
"שבע שנות שובע" מסמלות תקופה שבה האדם מרגיש שהוא שולט שליטה מלאה על חייו ויכול להשיג כל דבר שירצה. ואז, דווקא כשהאדם מרגיש שכל העולם נברא להנאתו בלבד, מסתיימת לפתע תקופה זו ומתחלפת בתקופה שמכונה "שבע שנות רעב". הריקנות מתפשטת ואותם הדברים שהסבו לנו תענוג בעבר, כבר אינם ממלאים אותנו. בסופו של התהליך האדם מגלה שהאגו שלו הוא השורש לכל הרעות, ומחליט לברוח ממנו. לאחר שהוא מתעלה מעל האגו, הוא זוכה לתענוג אינסופי שאינו מסתיים לעולם.