ארבעת הבנים שמככבים בהגדה פורסים בפנינו דרמה רבת משמעויות: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם והדמות המסתורית ביותר, זה שלא מובן מה בדיוק הוא רוצה, זה שאינו יודע לשאול. עוד לפני ששתית ארבע כוסות של יין אתה כבר מבולבל...
חכמת הקבלה עושה לנו סדר בבלגן, ושופכת אור על סיפור ארבעת הבנים ועד כמה אופיים הוא משל רלוונטי גם בחברה שלנו כיום, כאן ועכשיו. הקבלה גורסת שדווקא המשבר הנוכחי שאנו חשים בכל תחומי החיים מהווה הזדמנות היסטורית לבניין חברה מאושרת, מאוחדת. על פי הקבלה, התרופה למשבר היא אהבת הזולת. עם המסר הזה יצאתי לרחובות ישראל. רציתי לראות כיצד יגיבו ארבעת הבנים שבעם ישראל למסר החדש-ישן הזה. הנה התוצאות:
חכם, מה הוא אומר?
"עזוב אותך מדיבורים יפים על אהבת הזולת, אחי, זה לא יביא אותנו לשום מקום", אומר החכם. "אני בכלל לא מבין מה אתה רוצה, מה בכלל מפריע לך בחברה שלנו היום? סמוך עליי, גם אם עכשיו קצת קשה, יהיה בסדר", הוא מצהיר בביטחון. "חייבים להמשיך קדימה חביבי, נארגן את הצבא שלנו מחדש, נביא משקיעים זרים, שוק ההי-טק שוב פורח וגם הבורסה תעלה. אמנם כרגע זה נראה לא קל, אבל לנו ברור לחלוטין מה צריך לעשות כדי להצליח בגדול, ויש לנו את הכוחות והידע הדרושים לכך. סמוך על סמוך".
עצת רשעים
"מה אתה רוצה?!" צועק עליי הרשע תוך שהוא נושף עליי עשן מהסיגריה שבידו, "זוהי דרכו של עולם, החזק שורד. שמע לי, העולם הזה הוא ג'ונגל אחד גדול וכדאי לך להיות בצד החזק. מה שצריך לקרות קורה ולא צריך לשנות שום דבר!" הוא מוסיף בשקט, "תפוס כמה שאתה יכול, אל תעשה חשבון לאף אחד כי ממילא אין מי שדופק לך חשבון, ואם רק תהיה למישהו הזדמנות, הוא ידרוך עליך בלי לחשוב פעמיים".
האמת שקצת נלחצתי, איכשהו הרשע תמיד נשמע מאוד משכנע, כי הוא פונה ליצרים האפלים הטמונים בכל אחד מאיתנו.
תשובת תם
"לא שיש לי משהו נגד מה שאמרת שם על אהבת הזולת", אומר התם בחצי פה, "אבל פשוט אין לי ראש לזה, אני איש פשוט. לך לאנשים הגדולים, לחכמים, מה כבר אדם קטן כמוני יכול לשנות, ממילא אנחנו לא משפיעים על כלום. אני מנסה לחיות את החיים שלי בשקט, לא מפריע לאף אחד וגם לא משחק אותה גיבור גדול. כל בוקר אני אומר תודה על מה שיש, וזהו. מה רע בזה?"
אולי בגלל התמימות והאהדה שהאיש השקט הזה עורר בי, נפלטה לי מהפה עוד שאלה אחת קטנה: "אבל תגיד", פניתי אליו בדאגה, "העתיד לא מלחיץ אותך קצת? הרי אתה קורא עיתונים לאחרונה, נכון?"
"איך אומרים, אי אפשר לדעת מה יילד יום. בינתיים, טפו טפו טפו" הוא אמר ונקש על השולחן, "הכול בסדר. תראה, אני כבר לא צעיר. כל החיים עבדתי קשה, נתתי לילדים את כל מה שיכולתי, ומכאן שיסתדרו בעצמם — אני את שלי עשיתי. ובינינו, אם יהיה פה בלגן, חס ושלום, אח שלי משה מלוס אנג'לס יקבל אותי בזרועות פתוחות".
למרות שחיפשתי ביסודיות, לא מצאתי את זה שאינו יודע לשאול בשום מקום. מאוחר יותר התברר שאף אחד לא מכיר אותו. חזרתי מבולבל הביתה והתיישבתי לחשוב קצת על המפגשים שעברתי.
תשובה לזה שאינו יודע לשאול
זמן רב הדהדו במוחי קולות הדמויות השונות שראיינתי, כאילו מתווכחות זו עם זו. חשתי שבדברי כל אחד מהאנשים שפגשתי היה הרבה מאוד היגיון. למרות שהתקשיתי להגדיר לעצמי עם מי מהם אני מזדהה יותר, הרגשתי שההשקפות של כל אחד חיות בתוכי, ביחד ולחוד.
בזווית העין הבחנתי בספר קבלה שהשאיל לי חבר לפני מספר שנים. ניגשתי למדף הספרים לקחת אותו, פתחתי בעמוד אקראי והתחלתי לקרוא: "האדם הוא עולם קטן, וכל מה שהוא רואה מסביבו קיים גם בתוכו". אם זה כך, והכול קיים בתוכנו, חשבתי לעצמי, מה משמעות העובדה שאת ההוא שאינו יודע לשאול עוד לא מצאתי?
המשכתי לדפדף בספר עד שעיניי נחו על המילים: "וזה שאינו יודע לשאול, אַתְּ פְתַח לו". היה כתוב שם, שלא במקרה זה שאינו יודע לשאול הוא הבן האחרון שמופיע בהגדה של פסח. על פי הקבלה הוא מסמל את המצב המתקדם שאליו מגיע כל אחד מאיתנו לאחר שכבר סיים להיות חכם, רשע ותם. זוהי ההכרה הפנימית שאליה אנו מגיעים כשאנו מבינים שאנו תקועים: חסרה לנו ההבנה איך ממשיכים קדימה, ולאן. הדבר דומה במשהו לתחושה מוכרת שרבים מאיתנו חווים, כשאנחנו עומדים בפני שאלה או החלטה חשובה, אבל מתקשים עדיין להגדיר לעצמנו מהי.
לפתע התפשטה בי הבנה שלמה, אם אלה פני הדברים, התחושה שכבר הגענו למצב שבו אנחנו לא יודעים מה לשאול, היא בעצם דבר טוב. המצב הזה מביא אותנו כבר אל שאלה פנימית יותר: לשם מה נוצרנו? ומשם לאחר חקירה קצרה, מתעוררת בנו עוד שאלה: איך אנחנו קשורים זה לזה?
בהמשך הספר הוסבר, שכאשר השאלה הזו כבר הבשילה בנו, זהו אחד הסימנים הראשונים שכבר עייפנו מהמרדף אחר האגו ואיננו מוכנים להמשיך לחיות כך יותר. אז גם מתבהר לנו שאהבת הזולת היא האמצעי היחיד עבורנו להתקיים במציאות של היום.
חכמת הקבלה מיועדת דווקא לאלה מאיתנו שכבר שמעו את כל התשובות, ניסו אותן וראו שהן לא עובדות. הנחתי לרגע את הספר, ובראשי המשיכה לנקר השאלה: אבל אם זה כך, אז איך אפשר לזרז את התהליך ולהגיע בהקדם האפשרי למצב של "אינו יודע לשאול"? איך נגרום לכך ש"יפתח לנו"?
התשובה לא איחרה לבוא, היא פשוט חיכתה לי בעמוד הבא: עלינו לחבור אל כוח ה'משה', אומרים המקובלים, הכוח הפנימי שקיים בכל אחד מאיתנו ולהתחבר בינינו. אז נוכל ליצור חברה שבה איש יאהב את רעהו ונבנה ביחד מקום טוב יותר לכולנו לחיות בו.