כה*) ונבאר ענין עולמות בי"ע עצמם מה היתה בחינתם. דע כי איןדבר שאין בו פנימיות וחצוניות, אפילו בבחינת הכלים כנזכר לעיל. ואמנם מחצי תפארת ונה"י דאדם קדמון עד סיום רגליו, החצוניות שלהם נחלקלב' בחינות, והנה החצוניות שלהם מצד פנים הוא הנקרא בריאה, ושמצד אחור נקרא יצירה.
*) שער ההקדמות דף ל"ה.
כו) וכאשר עלה ברצון המאציל להאציל עולם הנקודין, כבר נתבאר למעלה, כי אדם קדמון צמצם עצמו שנית והעלה פנימיות האור מחצי תפארת שבו ולמטה והעלהו למעלה, ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים, ונתפשט בחוץ מחצי תפארת שבו ולמטה, ונעשה עולם הנקודים.
כז) ואמנם תכף בעת הצמצום, שהוא עליית האור למעלה, טרם צאתומן העינים, ועדיין לא נעשו הנקודים, תכף נחשכו שתי בחינות החיצוניות, כי האור הפנימי נסתלק למעלה, ולא יכלו לעמוד שם, וירדו למטה תחת
כה) אין דבר שאין בו פנימיות וחיצוניותאפי' בבחינת הכלים: הכלים הראוים לקבל אורות ג"ר נקראים פנימיות, והכלים שאינם ראוים לקבל אורות ג"ר נקראים חיצוניות. ולפיכך נחלק כל פרצוף על הטבור, שמטבורו ולמעלה הוא ראוי לקבל ג"ר ונקרא פנימיות. ומטבורו ולמטה שאינו ראוי שם לקבל ג"ר, נקרא חיצוניות. וכן הכלים שמטבורו ולמטה עצמם, מתחלקים ג"כ לפנימיות וחיצוניות, והיינו, בשעה שמתלבש ונעשה מוחין בתחתון, שאז מתחלקים נה"י דעליון לג' שלישים ראש תוך סוף, דהיינו לחב"ד חג"ת נה"י, כי מתפשטים ונעשים בתחתון לפרצוף שלם רת"ס, כנודע, ועל כן מתחלקים הנה"י שמטבור ולמטה ג"כ לפנימיות וחיצוניות, כי חב"ד חג"ת שבו עד הטבור נקראים פנימיות, והשלישים תתאין דנה"י, שהם נה"י דנה"י, הם נקראים בו חיצוניות.
מחצי ת"ת ונה"י דא"ק עד סיום רגליו החיצוניות שלהם נחלק לב' בחי' וכו' מצד פנים הוא נקרא בריאה וכו': כאן צריכים לדעת המצב של פרצופי א"ק ונקודים, וזה נתבאר בספר תלמוד עשר הספירות חלק ו', ונביא פה את הקיצור, כי ע"ס הראשונות שיצאו אחר צמצום א' נקראות הוי"ה פנימאה דא"ק, או א"ק הפנימי, שהוא קו א"ס ב"ה המתחיל סמוך למקיף הא"ס ב"ה ומסתיים בנקודה דעוה"ז, ועליו מלביש מפה דראשו עד הטבור פרצוף ע"ב דא"ק, ומפה דראש דע"ב הזה עד סיום רגלים דא"ק הפנימי מלביש פרצוף ס"ג דא"ק, שהוא עד הנקודה דעולה"ז. אמנם פרצוף זה דס"ג דא"ק מתחלק בעצמו לב' פרצופים מיוחדים הנקראים טעמים ונקודות, אשר פרצוף הטעמים שלו מתחיל בפה דראש ע"ב דא"ק ומסתיים בשוה עם רגלי ע"ב, דהיינו עד הטבור דא"ק הפנימי ושם נפסק. ופרצוף הנקודות דס"ג דא"ק מתחיל במקום הטבור דא"ק הפנימי אחר הסיום דטעמים דס"ג, ומסתיים בשוה עם רגלי א"ק הפנימי שהוא מקום הנקודה דעוה"ז.
והנה אלו תנה"י דא"ק שהרב מביא כאן, הוא תנה"י דא"ק הפנימי, שהוא הוי"ה פנימאה הנ"ל. שהוא מתלבש מטבורו ולמטה תוך כל פרצוף נקודות דס"ג דא"ק, כנ"ל. ולפיכך הוא נבחן לפרצוף שלם רת"ס, וע"כ הוא נחלק לארבע חלוקות: פנימיות וחיצוניות, ופנים ואחור. תחילה הוא מתחלק לפנימיות וחיצוניות, אשר חב"ד חג"ת שבו עד החזה נקרא פנימיות, ומחזה עד סיום רגליו בעוה"ז נקרא חיצוניות. ואח"כ מחזה ולמטה שבו מתחלק ג"כ לב' בחינות: פנים ואחור, אשר מחזה עד סיום הת"ת הוא נקרא פנים. ונה"י שלו נקרא אחור. והפנים הוא בחינת בריאה, והאחור הוא בחינת יצירה ועשיה. כמ"ש להלן.
כו) צמצם עצמו שנית והעלה פנימיות האור מחצי ת"ת שבו ולמטה והעלהו למעלה ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים וכו': ענין צמצום זה השני דא"ק, כבר נתבאר באות ט"ז ד"ה אמנם. כי הצמצום הראשון היה רק על ספירת המלכות שלא תקבל לתוכה אור העליון, ונמצא משום זה שהמלכות עשתה סוף וסיום על אור העליון, אבל הצמצום השני נעשה במקום בינה, כי המלכות עלתה ונתחברה בבינה עצמה, שמחמת זה נסתיים אור העליון במקום ספירת הבינה. עש"ה. ואין הפירוש שבינה עצמה נצטמצמה שלא לקבל את אור העליון, אלא מתוך שהמלכות המצומצמת מכבר, נתערבה ונתחברה עתה בבינה, הרי אור העליון נפסק שם מכח המלכות שבבינה, וע"כ נפסק אור העליון במקום ספירת בינה.
ויש במלכות המצומצמת הזו ב' בחינות: א' היא מלכות המזדווגת בזווג דהכאה עם אור העליון, שעי"ז היא מעלית או"ח ממטה למעלה ומלבשת את אור העליון, שהלבשה זו עושות עשר ספירות דראש הפרצוף, וכן היא מתפשטת בכח האו"ח הזה שהעלתה לע"ס מינה ובה, ומוציאה ע"ס דגוף הפרצוף עד סיום רגלין, כמ"ש בתע"ס חלק ג'. ובחי' הב' של המלכות היא בחינת המלכות המסיימת את אור העליון, כי אחר שהמלכות בכח האו"ח שבה נתפשטה ממעלה למטה מינה ובה לע"ס דגוף, הנה רק הט"ס העליונות שבאו"ח שלה ראוים לקבל בתוכם אור העליון, אבל המלכות שלה אינה ראויה לקבל מחמת הצמצום שנעשה עליה, וכיון שאינה ראויה לקבל נמצאת מפסקת את אור העליון, והגוף מסתיים. באופן, שכל סיום רגלין של פרצוף, נעשה מפאת המלכות המסיימת. וב' בחינות אלו נקראות ג"כ מלכות דראש ומלכות דגוף, כי מלכות דראש היא מלכות המזדווגת כנ"ל, ומלכות דגוף היא מלכות המסיימת כנ"ל.
גם נתבאר לעיל (אות א', ד"ה וצריכים) שרק ע"ס דראש וג"ר נקראות כח"ב תו"מ, אבל ע"ס דו"ק וגוף אינן נקראות כח"ב תו"מ אלא חג"ת נ"ה, ע"ש. ונודע שכל גוף נבחן לו"ק כלפי הראש שלו, ונמצא שחג"ת הוא ממש כמו כח"ב, אלא שבגוף נקרא כח"ב בשם חג"ת, כנ"ל.
ונמצא עתה בצמצום ב' שעלתה בחי' המלכות המצומצמת לספירת בינה, יש להבחין ג"כ ב' בחי' הנ"ל של המלכות, אשר מלכות דגוף שהיא בחינת מלכות המסיימת, עלתה למקום בינה של הגוף דהיינו לספירת ת"ת, כי ת"ת היא ספירת בינה דגוף, כנ"ל. ובחינה ב' של המלכות שהיא מלכות דראש המזדווגת, עלתה לספירת בינה של ראש המכונה נקבי עינים, כי ע"ס של ראש מכונות גלגלתא עינים אזן חוטם פה, כנודע. ועינים היא חכמה של ראש, ונקבי עינים היא בינה נוקבא דחכמה, ונמצא עתה מקום הזווג של מלכות דראש המזדווגת בהכאה עם אור העליון, שהיא במקום נקבי עינים, כי מלכות המזדווגת עלתה ממקום הפה אל נקבי עינים כמבואר.
וזה אמרו "צמצם עצמו שנית והעלה פנימיות האור מחצי ת"ת שבו ולמטה והעלהולמעלה, ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים"דהיינו כנ"ל, כי מלכות דגוף המסיימת את הגוף, עלתה תוך הבינה דגוף הנקראת ת"ת, ונסתיים עתה הגוף תוך הת"ת, ונמצא כל האור שהיה מתפשט מחצי ת"ת ולמטה, הוכרח עתה להסתלק משם ולעלות למעלה מחצי הת"ת, דהיינו למעלה ממלכות המסיימת. ועד"ז המלכות דראש המזדווגת, עלתה עתה ממקום הפה אל נקבי עינים, ושם נעשה הזווג דהכאה, וז"ש, "ואח"כ יצא האור ההוא דרך העינים" כי ע"י הצמצום החדש הזה נעשה הזווג בנקבי עינים, וקומת הזווג מתפשטת ויוצאת למטה דרך העינים, והיא קומת הע"ס דנקודים המתפשטים מטבור ולמטה דא"ק, דהיינו תוך הכלים של פרצוף הנקודות דס"ג העומדים מטבור ולמטה דא"ק כנ"ל, ועי' בתע"ס חלק ו'.
ויתבאר לקמן, שגם פרצוף נקודות דס"ג עצמו העומד מטבור ולמטה, נמצא מתחלק ג"כ מפאת צמצום ב', על דרך שביאר הרב בס"ג הכולל דא"ק שבו נעשה הזווג בשביל הנקודות. כי תיכף בעת שנעשה הצמצום החדש, עלתה מלכות המסיימת ממקום רגלים דפרצוף נקודות דס"ג, למקום החזה שבו, ונמצא שכל הכלים שמחזה ולמטה נפרדו מפרצוף זה, ונפלו לבחינת למטה מרגלי א"ק הפנימי, כי כבר נמצאים מתחת המלכות המסיימת העומדת עתה במקום החזה.
כז) תכף בעת הצמצום וכו' טרם צאתו מן העינים וכו' נחשכו שתי בחינות החיצוניות וכו': פירוש, כי ענין עלית המלכות המסיימת לחצי ת"ת דא"ק שביאר הרב לעיל, הנה באמת לא עשה שום רושם בא"ק עצמו, ועליות אלו של המלכות, היו כדי לעשותזווג חדש לצורך התחתון שהם הנקודים, אבל בא"ק עצמו לא היה שום שינוי, כי כל צמצום היוצא מחדש, פועל רק ממקום יציאתו ואילך, אבל אינו פועל משהו על העליונים משם. ולפיכך לא נעשה שום סיום חדש תוך פרצוף א"ק עצמו, אלא כל הסיום החדש שנתחדש בצמצום הזה, פעל רק על הכלים דפרצוף התחתון דא"ק הנקרא נקודות דס"ג, המתחיל מטבור ולמטה דא"ק ומסתיים בנקודה דעוה"ז. כנ"ל.
כי הנה גם בפרצוף זה דנקודות דס"ג דא"ק, נעשה בו ג"כ סיום חדש מתוך עלית המלכות למקום בינה, וכאן פעל הצמצום להפריד את הכלים הנמצאים למטה מחזה שלו, מפאת המלכות המסיימת שעלתה שם. ונמצא כל החלק הזה שמחזה ולמטה עד לנקודה דעוה"ז נפרד מבחי' הפרצוף, ואינו ראוי לקבל שום אור, בדומה ממש לנקודה דעוה"ז שמתחת רגלי א"ק הפנימי. (הרב מכנה פרצוף זה בשם חצי ת"ת ולמטה דא"ק, ובמקומות אחרים קורא אותו נקודות דס"ג, (עי' בשער ההקדמות דרוש ד' בעולם הנקודים) והוא פרצוף שלם ראש וגוף כנ"ל,שמכח הצמצום החדש נסתלק כל האורממנו ועלה למעלה מטבור דא"ק, כנ"ל בדברי הרב).
וזה אמרו "שתכף בעת הצמצום וכו' טרםצאתו מהעינים וכו' נחשכו שתי בחינות החיצוניות כי האור הפנימי נסתלק למעלה" כמ"ש לעיל, שיש ד' חלוקות בפרצוף הזה דנקודות דס"ג, שמחזה ולמעלה נקרא פנימיות, ומחזה ולמטה נקרא חיצוניות. וגם מחזה ולמטה נחלק לב' בחינות: פנים ואחור, ואלו ב' הבחינות דחיצוניות דהיינו פנים ואחור שמחזה ולמטה, נפלו ונפרדו ממנו, מחמת עלית המלכות המסיימת אל מקום החזה. וז"ש "שנחשכו שתי בחינות החיצוניותכי האור הפנימי נסתלק למעלה". כלומר, שמחמת עלית מלכות המסיימת למעלה מהם, נתרוקנו מכל אור הפנימי שבהם
רגלי היושר של אדם קדמון, במקום האור המקיף אשר תחת רגלי היושר של אדם קדמון בלבד.
כח) ולא לקח שאר מקום כל אור המקיף או יותר למטה ממנו, והאור המקיף דיושר אשר תחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דאדם קדמון.
.
ומ"ש "תיכף בעת הצמצום טרם צאתו מהעינים", הכונה היא, מטרם שנעשה הזווג על מלכות דראש שעלתה למקום העינים, כי אז נתרוקן באמת כל הפרצוף הזה, ואפילו הכלים הפנימים שבו שמחזה ולמעלה, כי כל האורות שמטבור דא"ק ולמטה נסתלקו כנ"ל, אמנם הכלים שמחזה ולמעלה, אע"פ שהאורות נסתלקו מהם, עכ"ז לא נפרדו מבחינת אצילות, כי מלכות המסיימת עומדת גם עתה למטה מהם, וע"כ אחר הזווג הם ראוים לקבל אור העליון, משא"כ אלו ב' בחינות החיצוניות הנמצאים תחת המלכות המסיימת, הרי נפרדו לגמרי מאצילות, וכמו שהיו נמצאים מתחת לנקודה דעוה"ז הם דומים, ואפילו אח"כ כשיעשה הזווג בעינים, גם אז לא יהיו ראוים לקבל אור העליון, להיותם מתחת נקודת הסיום.
וירדו למטה תחת רגלי היושר של א"ק,במקום האור המקיף אשר תחת רגלי היושר של א"ק: כלומר, ששתי הבחינות החיצוניות הנ"ל שהם מחזה ולמטה דנקודות דס"ג, ירדו עתה מתחת רגלי א"ק במקום העתיד לעמוד שם או"מ דיושר. כי סיום רגלי א"ק הוא בנקודה דעוה"ז, והם ירדו ונפלו עתה מתחת לנקודה דעוה"ז, כי כלפי פרצוף נקודות דס"ג שהמלכות המסיימת עלתה בו למקום בינה דגוף שהיא נקודת החזה שבת"ת, הרי שם בנקודת החזה כבר הסיום על אור העליון, ונעשו הכלים שמחזה ולמטה חושך גמור כמו העה"ז ממש הנמצא מתחת רגלי א"ק, וע"כ נבחן ששתי בחינות החיצוניות ירדו למטה מרגלי א"ק, למקום החושך, שאח"כ לכשיעשההזווג בנקבי העינים, עתיד לצאת שמה האו"מ דיושר ועגולים דנקודים ומאירים שם. אבל עתה מטרם שנעשה הזווג בנקבי העינים, והאו"מ דיושר עוד לא יצא שם מתחת רגלי א"ק, הרי המקום הזה חושך גמור.
ויש לזכור מ"ש לעיל, שהסיום החדש במקום בינה דגוף הנעשה בצמצום ב', אינו נודע כלום לפרצוף א"ק עצמו, והוא מסתיים תמיד בנקודה דעוה"ז כמו מטרם שנעשה צמצום הב'. וכל ענין הסיום החדש פעל רק על פרצוף נקודות דס"ג דא"ק, הנקרא פרצוף תנה"י דא"ק, ולפיכך מעריך הרב את נפילת הכלים שמחזה ולמטה דס"ג בערך א"ק הפנימי, שנפלו למטה מרגלין, כי אותה נקודה המסיימת רגלי א"ק הפנימי עלתה לחזה דפרצוף נקודות דס"ג, וסיימה שם את אור העליון, ונבחנים הכלים שמחזה ולמטה שהם מתחת רגליו של א"ק הפנימי, והבן היטב.
כח) ולא לקח שאר מקום כל אור המקיףאו יותר למטה ממנו: יורה בזה, שאין הכונה שהכלים לקחו כל המקום של המקיף דיושר, כי מקיף זה עתיד לצאת ולהתעגל בריחוק מקום מאד מרגלי א"ק, דהיינו בכל אותו השיעור שמתעגל למעלה ממרכז הטבור דא"ק, כי כן דרך העיגול, שמתעגל ממרכזו בריחוק שוה, כי בעיגול נחשב המרכז לבחינת הסוף שלו, כנודע. ונמצא שנקודה האמצעית של המקיף דיושר הזה היא בנקודת החזה דפרצוף נקודות דס"ג, כי שם עלתה המלכות המסיימת, והמקיף דיושר מתעגל סביבה במרחק שוה מלמעלה כמו מלמטה. והעיגול העליון שהוא חיצון מכולם הוא ספירת הכתר של או"מ, והבא אחריו הוא חכמה דמקיף, עד שבמרכז ממש היא המלכות דאו"מ, כנודע. ולפי"ז אין שום חילוק באו"מ במעלה ומטה, כי הכתר שלו הוא מרוחק מן המרכז למעלה כמו שהוא מרוחק מן המרכז למטה וכו' עד"ז.
ונמצא שכל המתרחק מן המרכז ולמטה הוא יותר חשוב, כי גם מלמטה נמצא עיגול המלכות קרוב למרכז, ותחתיו עיגול ז"א, ותחתיו עיגול בינה, ותחתיו עיגול חכמה, והתחתון שבכולם הוא עיגול הכתר. ועל פי זה נמצא שגם מטרם יציאת האו"מ דיושר מהעינים, נמצא המקום שלו היותר תחתון שהוא יותר משובח. ולפיכך לא לקחו הכלים הנפולים שמחזה ולמטה דנקודות דס"ג כל מקומו של או"מ דיושר, אלא נשארו עומדים בסמוך למתחת רגלי א"ק, אשר נחשב עוד למקום המלכות דמקיף דיושר ולא למטה משם, שהוא יותר חשוב, ששם מקום הט"ר דמקיפי היושר. וזה אמרו "ולא לקח שאר מקום כל או"מ או למטה ממנו" אלא רק מקצת המקום, דהיינו הסמוך לרגלי א"ק, ולא למטה ממנו. (עיין בסוף הספר בציור ובהסבר שלצדו מאת מחבר פירוש מעלות הסולם זצ"ל).
והאו"מ דיושר אשר תחת רגליו עלה במקומם למעלה סביב פנימיות נה"י דא"ק: אין הכונה על האו"מ דיושר ממש, שהרי זה האו"מ עוד לא יצא כלל, כי הוא יוצא מהזווג שבנקבי עינים, וכאן המדובר הוא מטרם שנעשה הזווג שם, כנ"ל. אלא הכונה היא על האור המסתלק מאותם הכלים הנפולים דב' בחינות החיצוניות שמחזה ולמטה. כי האור הזה המסתלק מהם הוא עתיד להכלל בב' המקיפים דלבושים והיכלות כמ"ש לעיל בדברי הרב, שמבחינת זו"ן שנפרדו מהמדרגה מתחת צמצום ב', נעשו ב' מקיפין דלבוש והיכל, או"מ דיושר נעשה מהלבושים שהם הכלים של ז"א שנפרדו, ואו"מ דעיגולים נעשה מהיכלות שהם הכלים של המלכות שנפרדו, כנ"ל (אות כ"ב וכ"ג) ומשמיענו הרב שזה האור שנפרד מכלים דז"א העתיד להיות מקיף דיושר, הנה הוא נסתלק מהכלים הנפולים העומדים מתחת רגלי א"ק, ועלה במקומו הקדום, דהיינו במקום נה"י דא"ק ששם הלבישו מקודם צמצום ב'. כי זה הכלל, אשר באורות אינו נוהג שום נפילה, וע"כ נשארו במקום הכלים שלהם כמקודם לכן, בלי שינוי כלל, ורק הכלים לבד הם נפלו מתחת רגלי א"ק. וזה אמרו "והאו"מ דיושר אשר תחת רגליו עלה במקומם למעלה וכו'" דהיינו במקום שהיו מלבישים אותם הכלים שלהם.
ויש לדעת שאלו ב' הבחינות של החיצוניות דתנה"י דא"ק, שהם מחזה ולמטה דנקודות דס"ג, שנפלו מתחת רגלי א"ק, אינם באמת אלא בחינת הכלים דז"א ומלכות של הפרצוף הזה, כי ע"י עלית המלכות למקום בינה, נחלקה הבינה לשתים, לג"ר וזו"ן, וג"ר שלה נשארו במדרגה, ורק זו"ן שלה נפלו למטה, ונמצא שיש כאן בחי' זו"ן דבינה וזו"ן כוללים, הרי שלא נפלו אלא הכלים דזו"ן, כי זו"ן דבינה נחשבים ג"כ לז"א ומלכות. ונמצא, שלא כל הבינה דגוף הנק' ת"ת נפל למטה, אלא החצי שבו, דהיינו בחינת זו"ן דת"ת הזה, הנבחן למחזה ולמטה עד סיום הת"ת.
כט) והנה ברדת בריאה ויצירה למטה מרגליו, לא עמדו במקומם הראוי להם, וע"י ירידתם זו הוחשך בם חיצוניות צד האחור יותר ויותר, מחמת שנתרחק יותר מן האור העליון, ואז ירדה חיצוניות של חיצוניות האחור למטה למקום הנקרא עשיה.
ל) והנה אח"כ יצא הארת אור עליון דרך העינים, והלביש מחצי תפארת אדם קדמון ולמטה, ונעשה עולם הנקודין. והאור העיקרי שהוא השרש נשאר בפנים. וכבר נתבאר כי העגולים של הנקודים הם היוצאים תחלה, ובהתעגלם סביב נה"י דאדם קדמון גם מסבבים תחת רגלי יושר שלו, והפסיקו בין תחת רגליו אל החיצוניות, שהם בריאה ויצירה שירדו שם כנזכר, וגרשום משם, ולא מצאו מקום, והעלו את שתי בחינות החצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים.
ובזה תבין היטב את ב' הבחינות החיצוניות שמחשב הרב לפנים ואחור. כי יש כאן ב' בחינות זו"ן, א', זו"ן ממש. וב', זו"ן דבינה שהוא חצי ת"ת התחתון, וע"כ זו"ן דבינה נחשבים לבחינת פנים, וכלים דזו"ן האמיתים נחשבים לבחינת אחור. וע"כ מבחינת הכלים דפנים נעשה עולם הבריאה, להיותם בחינת בינה, ובריאה היא בינה כנודע. ומבחינת הכלים דאחור נעשה יצירה ועשיה, להיותם זו"ן אמיתים ממש, כנ"ל.
כט) ברדת בריאה ויצירה למטה מרגליו,לא עמדו במקומם הראוי להם וכו' ואז ירדהחיצוניות של חיצוניות האחור למטה למקום הנקרא עשיה: נתבאר לעיל שיש בכלים אלו שנפלו ב' בחינות: פנים ואחור, שהפנים הוא בריאה, והאחור כולל יצירה ועשיה. והם נקראים פנימיות וחיצוניות דאחור, הפנימיות דאחור היא יצירה וחיצוניות דאחור היא עשיה. וז"ש הרב, שהכלים נפלו למטה מרגלי א"ק ולא עמדו במקומם הראוי להם, כי אם עמדו במקומם הראוי להם היו מלבישים הנה"י הפנימים דא"ק כמו בי"ע המתוקנים היום, והיו מסתיימים בשוה עם הנה"י הפנימים דא"ק דהיינו עם רגלי א"ק, כי עולם
עשיה של היום הוא במקום הסיום של רגלי א"ק. אבל אז מטרם שנעשה הזווג בנקבי עינים, הרי נפלו כולם למטה מרגלי א"קוהם עומדים כולם למטה ממקומם, עד שעולם העשיה שהוא חיצוניות דאחור כנ"ל, ירד למטה ממקום הנקרא עשיה, וכן הבריאה למטה ממקום הנקרא היום בריאה, וכן עולם היצירה למטה ממקום הנקרא היום יצירה, שהרי כולם נמצאים מתחת לנקודת הסיום דרגלי א"ק שהיא בנקודה דעולם הזה. ומ"ש למטה למקום הנקרא עשיה, צ"ל למטה ממקוםהנקרא עשיה, כי רגלי א"ק מסתיימים בנקודה דעוה"ז שהוא למטה ממקום הנקרא עשיה.
ל) העגולים של הנקודים הם היוצאים תחלה וכו' גם מסבבים תחת רגלי יושר שלו: כן הוא בכל הפרצופים אשר עיגולים קודמים ליושר, והוא מטעם, כי העיגולים יוצאים מזווג דמלכות של ראש מבחינת ממטה למעלה, וכל הארתם היא הארת ראש בלבד, אבל מבחינת התפשטות המלכות ממעלה למטה לבחינת ע"ס דגוף הנקרא יושר, אין לעגולים חלק בהם כלל, כמ"ש בע"ח שער א'ענף ד'. ולפיכך נמצא תמיד שעגולים קודמים ליושר, כמו שהראש קודם לגוף. וענין זה נתבאר היטב בתע"ס בחלק ב'.
והנה יש ב' בחינות עיגולים, דהיינו, עיגולים מצמצום א' ועיגולים מצמצום ב'. כי עיגולים הם בחינת מקיפים, כמ"ש הרב לעיל באות כ"ג ע"ש. כי אחר שנצטמצמה המלכות מלקבל לתוכה אור, הרי נעשה חסרון כלי אחד בע"ס, וכלי קבלה זה שנחסר בצמצום א', נפרד מהפנימים ונעשה למקיפים בפרצופי א"ק, ומבחינת הזווג שממטה למעלה שהיה במלכיות דראשי א"ק יצאו האו"מ אל עיגולים אלו. כי כל זה החלק שהמלכות דראש היתה צריכה לקבל אלמלא היה עליה צמצום, יצא לחוץ מהראש, ונעשה למקיפים על הכלים דעגולים. באופן שהכלים דעיגולים הם מבחינת המלכות המקבלת, שנחסרה מן ע"ס הפנימים דראשי א"ק. והאו"מ של העיגולים הם כל שיעור האור שהיה מקובל בע"ס דראש, אם לא היה צמצום על המלכות, והבן. אמנם מבחינת התפשטות המלכות לע"ס דגוף אין עוד בחינת עיגולים, כי התפשטות זו ממעלה למטה הוא מכח האו"ח של המלכות המצומצמת מכבר בזווג דהכאה של ראש, וכבר אין בה אותה המלכות המקבלת שתעשה ממנה כלים דעיגולים, ולא נתפשט כלל שום אור השייך למלכות המקבלת הזו שיהיו לאו"מ, להיותם כבר למטה ממסך שבמלכות דראש. ונמצא אחר שנתפשט היושר דא"ק, דהיינו ע"ס דגוף שממעלה למטה, אין עוד שום עיגולים ראוים לצאת ממנו.
אמנם בעת צמצום ב' דא"ק, שנעשה הצמצום במקום בינה, וב' הכלים זו"ן יצאו ונפרדו מבחינת קבלת אורות לתוכם, ואינם ראוים לכלים פנימים, הנה אז נעשו עיגולים חדשים לגמרי, מבחינת ב' הכלים האלו, שהם מכונים ג"כ לבושים והיכלות, שעיגולים הנעשים מכלים דז"א, נקראים לבושים, והאו"מ שבהם נקראים מקיפים דיושר.
ועיגולים הנעשים מכלים דמלכות נקראים היכלות או בתים, והאו"מ שבהם נקראים או"מ דעיגולים. הרי שיש ב' בחינות עיגולים מב' בחינות הצמצומים.
וז"ס אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, כמ"ש בע"ח (ש"ח פ"א). כי לאחר שיצא א"ק בבחינת היושר שלו, שהם ע"ס דגוף, הנה אינו צריך עוד שיצאו ממנו בחינת עיגולים כלל, כי כל מה שנפרד מע"ס דא"ק, שהיא בחינת מלכות המקבלת שמטרם הצמצום, הנה היא כבר נפרדה בזווג של ראש, כנ"ל, ומהמסך ולמטה, נתפשטה רק בבחינת ט"ר לבד בכלים הפנימים, ואין שם עוד בחינת כלים להפרד ולהעשות לעיגולים. וז"ס והאלקים עשה את האדם ישר, כלומר שכבר נתקן ויצא הגוף דאדם בבחינת יושר, אבל, והמה בקשו חשבונות רבים, "והמה" סובב על ע"ס דנקודים הנעשים בצמצום ב' ששם נתחברו ב' ההין יחדיו, כנ"ל, שה"ת עלתה ונתחברה בה"ר, שעי"ז יצאו עיגולים חדשים לאחר היושר דא"ק, דהיינו גם מכלים דז"א, שנפרדו גם הם מן הפנימים ונעשו לכלים דעיגולים.
ובזה תבין למה נקראו הלבושים הנעשים מכלים דז"א בשם מקיפים דיושר, אע"פ שהם בחינת עיגולים כמו ההיכלות, שהרי מתעגלים בתוכיות העיגולים דהיכלות (כמ"ש בע"ח ש"מ פ"ג) וא"כ למה נקראים מקיפי דיושר. ואין לומר שנקראו כן משום שהם מאירים ליושר, שהרי גם המקיפים דעגולים מאירים ליושר כמותם. אלא עם הנ"ל תבין זה היטב, כי מקיפים דעיגולים הנעשים מכלי המלכות, כיון שהם היו עוד בצמצום א' בפרצופי א"ק, ולא היה לפניהם שום יושר, ע"כ הם נבחנים לאו"מ דעגולים, אבל המקיפים דלבושים הנעשים מכלים דז"א, אשר נתחדשו עתה בצמצום ב', אשר בפרצופי א"ק מצמצום א' היו שם יושר וכלים פנימים דגוף, ע"כ המה מכונים בשם מקיפים דיושר, כלומר שבשורשם בא"ק המה שם יושר ממש, ובחינת כלים פנימים, והבן זה.
וגרשום משם ולא מצאו מקום והעלו את שתי בחינות החיצוניות האלו למקומם למעלה באחור אלו הנקודים: כי מטרם שנעשה הזווג בנקבי עינים, לא יצא כלל מקיף דיושר, כי אינו יוצא אלא בעת שנעשה הזווג במלכות של ראש, ע"י התפשטות האור העליון לתוכה, שבהיותה דוחה כל חלקי האור העליון הרוצים להתפשט ולהתקבל לתוכה ע"י הזווג דהכאה (כמ"ש בתע"ס בהסתכלות פנימית בחלק ב' עש''ה). הנה אלו החלקים הנדחים, הם יוצאים לחוץ ונעשים לאו"מ. הרי שאין האו"מ יוצא אלא אחר הזווג הנעשה במלכות דראש.
ולפיכך תיכף בעת הצמצום מטרם שיצא האור דרך העינים להעשות לאו"מ, דהיינו באותו הרגע שעלתה המלכות המסיימת לבינה דגוף שהוא למקום החזה שבת"ת, כנ"ל. הרי נפרדו אותם הכלים שמחזה ולמטה בפנים ואחור שלהם, ונפלו למטה מנקודת הסיום דא"ק הפנימי, דהיינו מתחת רגליו, כי נקודת הסיום דפרצוף נקודות דס"ג כבר היא במקום החזה שממעלה להם, כנ"ל. כי לא יכלו להלביש עוד לנה"י הפנימים דא"ק כמקודם לכן, כי ערכם עתה למטה לגמרי מאותם הנה"י דא"ק, שהרי הם מתחת לנקודת הסיום, שכלפי א"ק נבחן כמו מתחת רגליו שעל הנקודה דעוה"ז.
אמנם עתה לאחר שנעשה הזווג בנקבי עינים, ויצאו האו"מ דלבושים והיכלות ונתעגלו סביב לנה"י דא"ק ומתחת רגליו, דהיינו כמו גלדי בצלים, והפסיקו בין מתחת רגליו אל שתי בחינות החיצוניות שנפלו שם, שפירושו שהחלל הזה של אותם הלבושים והיכלות שיצאו מנקבי עינים, נתמלא בע"ס דמקיפין שלהם, ונודע, שבעיגולים נבחן סופם במרכזם, אבל המעלה מטה שוה בהם (כמ"ש לעיל באור פשוט אות כ"ח ד"ה ולא) הנהנמצאת ספירה אחרונה שבהם, דהיינו המלכות דמקיפים אלו, מסבבת לאותה המלכות שעלתה עתה במקום החזה, ומתחת מלכות דעגולים נמצא ז"א דעיגולים, ומתחת ז"א נמצאת בינה דעיגולים וכו'. ונמצא בערכם עתה שזו הנפילה של החיצוניות שנפלו מתחת רגלי א"ק, נחשבת עתה לעליה, שהרי באו"מ שאין שם מעלה מטה, נמצא שהמקום היותר תחתון הוא יותר חשוב. וז"ש הרב שהאו"מ דעגולים שיצא עתה הפך את חשיבות המקומות, כנ"ל, וע"כ הם גרשו את הכלים הריקנים מן החלל הזה שמתחת רגלי א"ק, כי עתה מאיר שם בחינת ט"ר דמקיפים שאין כלים אלו כדאים לקבלם, וע"כ האו"מ הזה דחה אותם בחזרה למקומם למעלה, ששם נעשה עתה מקום היותר גרוע, להיותו יותר קרוב למרכז דצמצום ב' החדש, וז"ש שגרשום משם, והבן. (עיין בספר תלמוד עשר ספירות חלק ט"ז אות א').
לא) כי עתה שהנקודים הפסיקו בין פנימיות כלים דנה"י דאדם קדמון אל זה החצוניות, כבר יכולים לעמוד שם אעפ"י שהוחשכו, וכבר יש בהם כח לקבל האור הראוי להם, כמו שנתבאר בענין תיקון הנקודים לקמן בע"ה.
לב) וחזרה הבריאה כנגד פנים והיצירה כנגד אחור ע"ד שהיה בתחלה, ועם זה נתבאר טעם רביעי בענין היות הנקודים יוצאים בדרך עגולים כנזכר לעיל. והנה עתה חזר מקום בי"ע היותו פנוי וחלל כבתחילה.
לא) כי עתה שהנקודים הפסיקו בין פנימיות כלים דנה"י דא"ק אל זה החיצוניותכבר יכולים לעמוד שם אע"פ שהוחשכו וכבר יש בהם כח לקבל האור הראוי: פי', כי האו"מ דעיגולים, שהם הלבושים שנתחדשו עתה בצמצום ב', גרשו את הכלים דחיצוניות לבחינת הסוף שלהם, דהיינו בסמוך למרכזם, כנ"ל. ועי"ז חזרו ממש למקום עמידתם מטרם הנפילה, דהיינו בכל אותו המקום שיש מנקודה דצמצום ב', הנעשה בנקודת החזה דנקודות דס"ג, לאותה הנקודה דצמצום א' שמתחת לרגלי א"ק הפנימי. והכלים דפנים דחיצוניות, שהם ב"ש ת"ת, חזרו ונתחברו לנקודת החזה כבתחילה, וכן הפנימיות דאחור שהיא בחינת הכלים דנה"י מבחינת ז"א, חזרו ונתחברו אל ב"ש הת"ת, וכן השלישים תתאין דאותם הנה"י, שהם בחינת הכלים של המלכות, חזרו ונתחברו בכלים דז"א, דהיינו ממש כעמידתם מטרם צמצום ב', והם נתקנו בזה לג' עולמות: בריאה יצירה עשיה. כי ב"ש ת"ת מחזה ולמטה עד סיומו, נעשו לעולם הבריאה, הגם שהם בחינת זו"ן (כנ"ל אות כ"ח ד"ה ויש). אמנם הם בחינת זו"ן דבינה, וע"כ נעשו לעולם הבריאה שהיא בחינת בינה. וב' בחינות החיצוניות דאחור, שהם נה"י, נעשו ליצירה ועשיה, כי הם בחינת זו"ן לגמרי, כי נו"ה דגוף הם זו"ן דגופא. (כנ"ל אות א' ד"ה וצריכים עש"ה).
אמנם אין לטעות שחזרו לבחינת אצילות ממש כמו הכלים שמחזה ולמעלה דנקודות דס"ג, כי כבר הופרסה שם בחי' פרסא, שפירושו מסך חדש דצמצום ב' במקום החזה ההוא, ואין אור העליון יכול להתפשט משם ולמטה, אלא שהם מקבלים אור מועט שיכול לעבור דרך הפרסא למטה. וז"ש "יש בהם כח לקבל האור הראוי להם" כלומר, האור שיכול לעבור דרך הפרסא, הנקרא אור של תולדה ולא אור אצילות.
ואין להקשות מאחר שאו"מ דעיגולים גרשו את הכלים מתחת רגלי א"ק, מפאת שבהם המקום היותר תחתון יותר חשוב, כנ"ל, א"כ היו צריכים אלו הכלים דבי"ע להתהפך כולם, אשר עשיה היתה צריכה להיות סמוך לנקודת החזה ששם הסוף של העגולים ומקום הגרוע, ותחתיה היצירה ותחתיה הבריאה, והיינו ע"פ הסדר של העגולים. והענין הוא, שאין הארת העיגולים פועלת כלל במקום עמידת היושר דא"ק, שזה הכלל: אין הארת עיגולים פועלת אלא בבחינת ראש. ולכן אחר שחזרו למקום נה"י דא"ק הפנימי, כבר קבלו הסדר דיושר, שכל עליון הוא יותר חשוב. וכל ענין הגירוש היה רק בחלל שמתחת רגלי א"ק.
לג*) ודע כי בעת ששמעתי זה הטעם הד' כתבתיו בקיצור נמרץ ואעתיקנו לך פה, לפי שנלע"ד ששמעתי, כי מקום בי"ע הוא אחורי הנקודים של העגולים, שהוא ממש בחינת החיצוניות הזה שעלה, וכאן נראה להפך כי מקום בי"ע הוא למטה בחלל הנזכר וצ"ע.
לד) וז"ל העתק מה שכתבתי. בצמצום הנזכר ירדו חיצוניות פנים ואחור מטיבור א"ק ולמטה, בריאה ויצירה, וירדו במקיף יושר שתחת הרגלים ולא בכולו, והמקיף עלה במקומו, וברדתו האחור הוחשך חיצוניות יותר וירד יותר לעשיה, וזה טעם ד' היות הנקודים עגולים ומקיפים כדי להעלותם.
לה) כיצד, ירד מקיף הזה ונכנס בין הרגלים לבריאה, וגרשום ולא מצאו מקום ועלו למעלה אחורי מקיף זה הנקודים, כנגד מקומם הא', ולמטה נשאר חלל ונקרא מקום בריאה כו' והמקום גדול מכל העולם, ולכן כלי הנקודים אעפ"י שהם נתקנו לכלי אצילות הם גרועים ע"כ.
לג*) ודע כי בעת ששמעתי זה הטעם הד' כתבתיו בקיצור נמרץ ואעתיקנו לך פה, לפי שנלע"ד ששמעתי, כי מקום בי"ע הוא אחורי הנקודים של העגולים, שהוא ממש בחינת החיצוניות הזה שעלה, וכאן נראה להפך כי מקום בי"ע הוא למטה בחלל הנזכר וצ"ע.
לד) וז"ל העתק מה שכתבתי. בצמצום הנזכר ירדו חיצוניות פנים ואחור מטיבור א"ק ולמטה, בריאה ויצירה, וירדו במקיף יושר שתחת הרגלים ולא בכולו, והמקיף עלה במקומו, וברדתו האחור הוחשך חיצוניות יותר וירד יותר לעשיה, וזה טעם ד' היות הנקודים עגולים ומקיפים כדי להעלותם.
לה) כיצד, ירד מקיף הזה ונכנס בין הרגלים לבריאה, וגרשום ולא מצאו מקום ועלו למעלה אחורי מקיף זה הנקודים, כנגד מקומם הא', ולמטה נשאר חלל ונקרא מקום בריאה כו' והמקום גדול מכל העולם, ולכן כלי הנקודים אעפ"י שהם נתקנו לכלי אצילות הם גרועים ע"כ.