עח*) קודם שבא אדה"ר, וקודם בריאת עולם, היו זו"ן אב"א. ולכן כל העולמות כולם היו אב"א בסוד העשיה שהוא אב"א. לכן ט"ל מלאכות הם בסוד העשיה. כי שם הוא המעשה, וכולם היו בסוד אב"א.
עח) קודם שבא אדם הראשון וכו' כל העולמות כולם היו אב"א בסור העשיה: בחינת מחזה ולמטה דכל פרצוף נקרא עשיה, והוא מבחינת מה שמנקודים ואילך אין יותר בפרצוף אלא נר"ן, כנ"ל(אות ט"ז ד"ה וז"ש)ע"ש. ונמצא ע"כ, שהראש נבחן לבריאה ונשמה, וחג"ת ליצירה ורוח, ותנה"י שמחזה ולמטה לעשיה ונפש. וענין אב"א, פירושו שיש שם דינין, והם מתוקנים בדרך העלמה בסו"ה אחוריהם ביתה. וז"ש, שמטרם שנברא אדה"ר, לא יכלה עוד העשיה להטהר מדינין, כי הארת נשמה אע"פ שהיא נחשבת לג"ר, ואין שום שליטה ואחיזה לחיצונים בהארת ג"ר, כנודע, עכ"ז ג"ר אלו הנקראים נשמה אינם מתקנים את הפרצוף, רק את חב"ד חג"ת שבו עד החזה שהם בריאה ויצירה, כנ"ל, אבל מחזה ולמטה שבו הנקרא עשיה, אינו יכול לקבל בחינת ג"ר מאור הנשמה, ונשאר עוד בבחינת אב"א בסוד אחוריהם ביתה, כי הם אינם מתתקנים רק במוחין דחיה, מטעם שיתבאר להלן.
ויש לדעת מ"ש בע"ח שט"ל דרוש ב' ובמבו"ש ש"ב ח"ג פ"ט. אשר בכל מדרגה יש ב' עיבורים, ועיבור א' של המדרגה נעשה בלי העלאת מ"ן דתחתון, אלא ע"י סליק ברעותא לבד, שפירושו שהעליון מעלה מצד עצמו את המ"ן של התחתון שלו אליו, ומתקן אותו בסוד העיבור, בלי שום סיוע מהתחתון, בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה, כי בעיבור א' עדיין אין מציאות לתחתון שיוכל לסייע בהעלאת מ"ן שלו מבי"ע. אבל עיבור ב' נעשה רק ע"י העלאת מ"ן בכח התחתון גופיה, כי אחר שכבר יש לו לתחתון מציאות של קטנות, הרי הוא יכול לברר לעצמו מ"ן מבי"ע ולעלות לעליון בסוד עיבור ב', ע"ש. וטעם הדברים נתבאר בתע"ס חלק ח' בתחילתו.
והנה אדם הראשון הוא בחינת תחתון ובן לזו"ן, ובעת שזו"ן השיגו בחינת נשמה דחיה, הנקראת בחינה ג' של ז' הבחינות, כמ"ש הרב בע"ח של"ו פ"א, אז העלו המ"ן דאדה"ר אליהם בסוד סליק ברעותא, כלומר בלי שום סיוע של אדה"ר עצמו, כי עוד לא היה לו אז שום מציאות בפני עצמו שיוכל לסייע בזה, אלא שזו"ן העלו אותו ותיקנו אותו בעיבור ראשון לקטנות. ואחר שנולד, אז העלה בכחו עצמו מ"ן מבי"ע, ועלה למ"ן לזו"ן והשיב אותם פב"פ, כמ"ש הרב להלן, דהיינו, שע"י המ"ן שלו המשיכו זו"ן מוחין דחיה, כי אין פב"פ אלא ע"י מוחין דחיה, כנודע.
הרי שאדה"ר נולד מזו"ן בעוד שלא היה להם אלא מוחין דנשמה דחיה, שמוחין אלו אינם מספיקים להיות ג"ר בשביל המחזה ולמטה של הפרצוף הנקרא עשיה, כנ"ל, ונמצא אז המחזה ולמטה בבחינת אב"א. אלא אחר שנולד והשיג הקטנות שלו כשלימות ע"י יניקה, אז עזק וסיקל וגדר את הכרם וכו' כמ"ש הרב להלן, שפירושו שהעלה מ"ן לעיבור שלו דמוחין, שאז ממשיכין זו"ן את מוחין דחיה המשיב אותם פב"פ. וזה אמרו "קודם שבא אדה"ר וכו' היו כל העולמות כולן אב"א בסוד העשיה" כלומר, אע"פ שהיו להם כבר ג"ר מבחינת נשמה דחיה כנ"ל, מ"מ בסוד העשיה, דהיינו מחזה ולמטה דזו"ן הנקרא עשיה, אין הארת ג"ר דנשמה מועיל שם כלל, כי צריכים להארת חיה דחיה דוקא, כנ"ל. ונמצא ע"כ עשיה דזו"ן בסוד אב"א, וכן הוא גם בכל המדרגות כולם, כנודע.
*) ע"ח ח"ב שער סדר אבי"ע : שער מ"ז אמצע פרק ה'.
עט) ואחר שבא אדה"ר ותיקן ע"י תפלתו את העולמות בסוד לעבדה ולשמרה, הנה עד שבא אדה"ר, היו ו' ימי המעשה בסוד ט"ל מלאכות הנ"ל בהיותן אב"א. ואז הוא גרם הנסירה העליונה, וחזרו זו"ן פב"פ, והיה יום השבת. לכן נאסרו כל הט"ל מלאכות בשבת, כי גורם להחזיר העולמות אב"א כבתחלה.
פ) והנה סבת היותן בתחלה אב"א, הוא מפני כי כאשר עדיין לא נתקנו ג"ר, וירד האור בז"ת, ולא יכלו לסבול ומתו. וז"ס ואלה המלכים וגו', וכאשר נתקנו ג"ר בסוד פרצוף, נתמעט האור ויכול הז"א לסובלו. כמבואר אצלינו,כי המיעוט הוא סבת תיקון אל המקבלים. ואמנם הקליפות נעשו מאלו המלכים משיוריהם.
פ) אב"א הוא מפני כי כאשר עדיין לא נתקנו ג"ר וכו' ולא יכלו לסבול ומתו וכו' ואמנם הקליפות וכו': פירוש, כי ע"י צמצום ב' דא"ק, שמלכות המסיימת עלתה לבינה דגוף ומלכות המזדווגת לבינה דראש הנקראת נקבי עינים, כנ"ל בדברי הרב אות כ"ו. ויצאהאור דקומת הע"ס דנקודים דרך העינים,הנה אז יצאה שם רק קומת ו"ק בלי ג"ר,כי ע"כ יצאו או"א דנקודים אב"א כנודע, כי מאחר שלא נשארו במדרגה זולת שתי ספירות: גלגלתא ועינים שהם כתר וחכמה, הנה אור הרוח מתלבש בכתר, ואור הנפש בעינים, כנ"ל, בערך ההפכי שיש בין כלים לאורות (אות ט"ז ד"ה ואין).
אמנם אח"כ ע"י עלית מ"ן מתנה"י דא"ק לע"ב ס"ג דא"ק, יצא אור חדש, ונמשכו ג"ר דנקודים בקומת כתר, הנקראת הסתכלות עיינין דאו"א זה בזה, כמ"ש בשער שביה"כ. ועל אלו ג"ר דהסתכלות עיינין דאו"א, אומר כאן הרב, שהם לא היו מתוקנים, וע"כ כשירד האור מהם לז"ת דנקודים נשברו ומתו. ובעולם התיקון נתקנו אלו הג"ר, וע"כ ז"ת מתקיימים.
והנה דבר זה הוא יסוד היסודות, וצריכים להבין היטב, מה היה חסר בג"ר בזמן הנקודים, ומה נתקן בזמן התיקון.
ותחילה צריכים להבין איך חוזרים ויוצאים אלו הג"ר, אחר עלית ה"ת לעינים המפרידה את בינה וזו"ן מהמדרגה ולא נשארו בהם אלא כתר חכמה לבד, שלא יכלו לקבל אלא נפש רוח כנ"ל, ומאין השיגו שוב חמשה כלים שיהיו ראוים כל נרנח"י להתלבש בהם. והענין הוא, כי צמצום ב' נעשה רק בפרצוף ס"ג וא"ק, כנ"ל. ונודע, כי כל מסך אין לו כח ופעולה אלא ממקום יציאתו ולמטה, אבל לא כלום למעלה ממקום יציאתו. ונמצא, שבע"ב דא"ק אין שום כח למסך דצמצום ב' להראות בו, או אפילו לצמצם את הארתו.
ולפיכך, כשעלו המ"ן מתנה"י דא"ק, אל ע"ב ס"ג דא"ק, ויצא אור חדש מן ע"ב דא"ק, הנה אור הזה כשנמשך אל ג"ר דנקודים, חזר והוריד אותה ה"ת שעלתה לעינים, אל מקומה הראשון דהיינו אל הפה, שהיא המלכות דצמצום א', דהיינו כמו שהמלכות עומדת בע"ב דא"ק, ונמצאים אותם אח"פ שנפרדו מג"ר דנקודים, חוזרים עתה ומתחברים למדרגה כמטרם צמצום ב', וכיון שיש עתה חמשה כלים בג"ר דנקודים, חזרו או"א פב"פ ונזדווגו והוציאו קומת כתר בסוד הסתכלות עיינין כנ"ל.
פא) וכאשר נתקנו או"א, ירדו הדינין לתתא בזו"נ. וכאשר נתקנו זו"ן,
ונמצא ע"כ, כי אח"כ כשאור זה של קומת כתר דג"ר דנקודים נתפשט וירד לז"ת דנקודים, הנה גם בהם חזרה וירדה המלכות המסיימת העומדת במקום החזה שלהם, אל מקום סיום רגלים דא"ק, כמו שעמדה מלפני צמצום ב'. וע"כ נתפשטו ז"ת אל בי"ע, וגם הם חזרו וחיברו אותם ג' הבחינות דכלים דאחור שכבר נפרשו מהם ע"י צמצום ב'. וכיון שעברו על הגבול דצמצום ב', ע"כ נשברו ומתו, כי ה"ת המסיימת שבפרסא סילקה מהם את אור העליון. ולא רק ג' הכלים דאחור שלמטה מפרסא נשברו, אלא אפילו הכלים דפנים דהיינו החב"ד חג"ת עד החזה העומדים למעלה מפרסא, גם הם נשברו ומתו, כיון שכבר נתחברו עם הכלים דאחור לפרצוף אחד ולמדרגה אחת. כנ"ל ד' לז ד"ה אמנם.
וזה אמרו "כאשר עדיין לא נתקנו ג"ר וירד האור בז"ת ולא יכלו לסבול ומתו" כי אלו הג"ר היוצאים מזווג דע"ב ס"ג, הנה מטבעם לבטל את הגבול דצמצום ב', וחוזרים ומתחברים עם בינה וזו"ן שנפרדו על ידי צמצום ב', כנ"ל, וע"כ נתפשטו עד בי"ע בסבת האור הגדול הזה דע"ב דא"ק, אבל לא יכלו לסבול, כי הרשימו דה"ת המסיימת נשארה בפרסא ומעכבת על אור העליון שלא יתפשט ממנה והלאה, וע"כ פרח האור מהם ומתו.
ולסבה זו, נעשה תיקון ברישא דעתיק דאצילות, שנגנזה שם ה"ת זו דצמצום א', והוא האציל לא"א בט"ר חסר מלכות. וא"א מסתיים רק ביסוד, כי המלכות שלו היא ברדל"א, דהיינו בראש דעתיק. כנ"ל (אות מ"ה) ועי"ז נמצא, שבעת שנמשך הארת ע"ב דא"ק, להוריד הה"ת מעינים למלכות ולהוציא ג"ר בפרצופים דאצילות, אין ה"ת יורדת למלכות דצמצום א' כמו שקרה בג"ר דנקודים, אלא יורדת ליסוד לבד, שהרי הה"ת דצמצום א' כבר נגנזה ברדל"א, ועי"ז משומר הגבול דצמצום ב', וז"ת יכולים לקבל אור ג"ר זה, מאחר שהם כבר מתוקנים שלא יתפשטו לבי"ע כמו שקרה בז"ת דנקודים.
הקליפות נעשו מאלו המלכים משיוריהם: כי אותו התיקון שנעשה בג"ר דאצילות עם הגניזו דמלכות דצמצום א' ברדל"א, כנ"ל בדיבור הסמוך, גרם שאותה קומת או"א שיצאה בנקודים לא תוכל לצאת עוד באצילות, וז"ת לא יוכלו עוד להתפשט בבי"ע, כנ"ל, וע"כ נשארים אותם ג' הבחינות דאחור של המלכין דמיתו שלא יכלו לקבל שום הארה ע"י המוחין דאצילות, והם לא יוכלו להתברר עד גמר התיקון עד שתתגלה המלכות שברדל"א בסוד ראש פנה. ולכן הם נעשו לקליפות המחטיאים את הנשמות, ומפתים אותם להמשיך להם שוב הארת האצילות כמו שהיה להם בעת המלכים דנקודים. כמ"ש להלן.
פא) וכאשר נתקנו או"א ירדו הדינין לתתא בזו"ן: כי תחילה היו הדינין של המסך דצמצום ב', סוד ה' זעירא דהבראם, בפה וגרון דא"א, שהוא הפרצוף הראשון שנתקן ע"י ה' זעירא שנתקנה ברדל"א, וע"כ לא נשאר בראש דא"א אלא כתר וחכמה, ובינה וזו"ן יצאו לבר מראשו, כנודע, כי המסך דצמצום ב' נתקן במלכות דחכמה שלו בסוד נקבי עינים, ונמצא הגרון דא"א היא הבינה שלו, שהיא בחינת ו"ק בלי ראש. אמנם אח"כ יצאו או"א דאצילות, והלבישו את הגרון וחג"ת דא"א עד החזה, בקומת ס"ג, שהיא בחינת ג"ר ובחינת נשמה, כנודע, ואז נעשה גרון וחג"ת דא"א ג"כ בבחינת ראש, אלא בבחינת אור דנשמה, ואז ירדו הדינין שהם המסך דצמצום ב', ממקום הפה דא"א, אל מתחת הקומה דאו"א, שהוא במקום החזה דא"א, שמשם ולמטה הוא מקום זו"ן, דהיינו זו"ן דאו"א, וזו"ן הכוללים דאצילות, כנודע. וז"ש "וכאשר נתקנו או"א ירדו הדינין לתתא בזו"ן" כי עתה רוכב המסך הזה על זו"ן ומצמצם אותו לבחינת ו"ק בלי ראש.
ראה המאציל יתברך, שאם יתוקנו בבחי' פב"פ, יתאחזו הקליפות והדינין באחורים שלהם, להיותן דינין, בפרט שהם לתתא, לכן תיקנם אב"א, ועי"ז לא יוכלו להתאחז שם, כי להשמר שלא יתאחזו בפנים זה א"צ, ודאי שאין להם שם אחיזה. ואח"כ כשבא אדה"ר ותיקן מעשיו, וע"י תיקון מעשיו גדר הכרם וקצץ הקוצים הנאחזין שם, וכרת כל הקליפות משם, החזירן פב"פ. ואמנם אדה"ר לא היה יכול לתקן רק עולמות עליונים, אבל עולם עשיה שכולו קליפות לא תיקן, ונשאר עולם זה בבחי' אב"א.
וכאשר נתקנו זו"ן וכו' לכן תיקנם אב"א: כלומר, אחר שנתקנו זו"ן באותם המוחין דס"ג של או"א, והשיגו גם הם מוחין דג"ר של אור הנשמה, ומוחין אלו מאירים בזו"ן רק עד החזה בלבד כמו בא"א, אבל מחזה ולמטה דזו"ן אינם יכולים לקבל בחינת ג"ר מאלו המוחין דנשמה, ע"כ יכולות הקליפות להאחז מחזה ולמטה דזו"ן, ולכן נתקנו שם אב"א, בסוד אחוריהם ביתה, ופניהם מגולים כלפי חוץ.
ויש לדעת, שמסך זה דצמצום ב' הדוחה לבינה וזו"ן דראש לבר מראש לבחינת ו"ק, ואת בינה וזו"ן דגוף דוחה למטה מפרסא, אין זה אמור על ג"ר דבינה, רק על הזו"ן דבינה, כי אין שום מסך וכח צמצום שולטים על ג"ר דבינה, מטעם שג"ר דבינה מטבעם הם בחינת חסדים מכוסים, שאינם מקבלים לעולם בחינת חכמה, בסו"ה כי חפץ חסדהוא, כמ"ש בע"ח שער מטי ולא מטי. ונודע, שהצמצום נוהג רק כלפי הארת חכמה ולא כלום כלפי אור חסדים. אמנם זו"ן כל תיקונם הוא רק בהארת חכמה, כטבע זו"ן דאו"י, כמ"ש בתלע"ס בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם ע"ש, וע"כ רק על זו"ן שולט כח מסך דצמצום ב', הן לדחותם מן ע"ס דראש, והן לדחותם מע"ס דגוף.
אמנם בעת שבינה צריכה להאציל הארת חכמה לזו"ן, הרי גם היא מוכרחת לקבל חכמה כדי שיהיה לה להשפיע לזו"ן, ומבחינה זו שולט המסך וצמצום ב' גם על בינה, כי בעת שמלכות של ראש נמצאת למעלה ממנה, אינה יכולה לקבל מחכמה כלום. אלא אין זה נוגע לבינה עצמה, רק לזו"ן שלה, כלומר, לשורש הזו"ן, כי שורשי זו"ן שבבינה נקראים זו"ן דבינה. באופן שגם בעת שבינה מקבלת חכמה בשביל זו"ן, אין ג"ר שלה עושים זאת, רק זו"ן שלה. וז"ס התחלקות פרצוף הבינה לב' פרצופים, שג"ר שלה, שאינם מקבלים חכמה לעולם, נקראים או"א עילאין. וזו"ן שבה שחוזרים לקבל חכמה בשביל זו"ן, נקראים ישסו"ת.
ובזה תבין ענין ירידת הדינין מן פה וגרון דא"א אל החזה שבו, בעת שנתקנו או"א שמה, כנ"ל בדיבור הסמוך. כי אחר שנתקנו שם מגרון ולמטה עד החזה, בקומת או"א, שהם בחינת ג"ר דבינה, שעליהם אין שום צמצום ומסך יכולים לשלוט, כנ"ל, נבחן אז שהמסך שבפה דא"א ירד עתה למטה מאו"א למקום החזה. אבל מחזה עד הטבור ששם עומדים ישסו"ת, הרי המסך שולט עליהם, כיון שהם שרשי זו"ן, והם צריכים לקבל חכמה בשביל זו"ן, ומכ"ש על זו"ן עצמם.
והנה נתבאר, שעל ידי מוחין דנשמה אין תיקון לא"א ואו"א אלא עד החזה לבד. אבל מחזה דא"א ואו"א ולמטה, תיקונם הוא רק עם מוחין דחיה, המוריד את המסך דצמצום ב' מנקבי עינים אל היסוד דמלכות דצמצום א'. כנ"ל (אות פ' ד"ה ותחילה) ואז מגיעה הארת ג"ר דחיה גם מחזה ולמטה דא"א ואו"א.
והנה כן הוא גם בזו"ן עצמם, כי בעת שהשיגו מוחין דנשמה, אין אלו מספיקים למחזה ולמטה, כי מחזה ולמטה צריכים להארת חכמה, כי גם זו"ן נכללים מע"ס. שעד החזה הוא מהתכללות ג"ר בהם, וע"כ יכולים להתתקן שם עם מוחין דנשמה כמו או"א, אבל מחזה ולמטה שם הוא בחינת זו"ן עצמם, והם צריכים להארת חכמה, שהוא מוחין דחיה. וז"ש "שאם יתוקנו בבחינת פב"פ יתאחזו הקליפות והדינין באחוריהם" כי באחוריהם שהוא מחזה ולמטה, ששם בחינת זו"ן דזו"ן, כנ"ל, אינם מקבלים שום תיקון ע"י מוחין דנשמה ולכן תיקנם אב"א, דהיינו שתיקן אותם עם הארת חסדים מכוסים כמו הארת חג"ת, שזה מעלים את בחינת הנה"י שבהם, שלא יוכלו להתעורר להמשיך הארת חכמה כטבעם. וז"ס אחוריהם ביתה, שמדת נה"י שבהם נעלמו בפנימיותם, ואין להם כח להמשיך חכמה. ופניהם מגולים כלפי חוץ, כי רק הארת חג"ת שהיא חסדים מכוסים מאירה ושולטת בהם, אשר הארה זו שייכת לכלים דפנים, דהיינו לחג"ת. וע"כ אין לקליפות אחיזה גם מחזה ולמטה, כי בחסרים מכוסים אין אחיזה לקליפות.
החזירם פב"פ ואמנם אדה"ר לא היה יכול לתקן רק עולמות עליונים אבל עולם העשיה וכו' בבחי' אב"א: כי בעת עיבור א' דאה"ר, היו זו"ן מחזה ולמטה בבחינת אב"א, כנ"ל, כי לא היה בהם אז רק נשמה דחיה, ואור הנשמה משאיר למחזה ולמטה בבחינת אב"א. אבל אחר שנולד אדה"ר, תיקן מעשיו וגדר הכרם וכו', דהיינו שהעלה מ"ן לעיבור ב' דמוחין שלו, וע"י אלו המ"ן שהעלה החזיר לזו"ן פב"פ, ונזדווגו והולידו המוחין דגדלות לאדה"ר.
אמנם באלו מוחין דגדלות יש ג"כ ב' מדרגות, כי מתחילה מקבל מוחין דנשמה מזו"ן, ואח"כ מעלה עוד מ"ן לזו"ן ואז מקבל מוחין דחיה, כנודע. אמנם אדה"ר היה לו כח אז להעלות מ"ן רק למוחין דנשמה שלו, והמשיך מוחין דנשמה אליו. ונמצא אדה"ר עצמו עוד היה מבחינת מחזה ולמטה שלו בבחינת אב"א, משום שמחזה ולמטה אינו מתוקן אלא במוחין דחיה, כנ"ל בדיבור הסמוך ולפיכך נמצא, שראשו דאדה"ר שהוא בחינת ע"ס דעולם הבריאה עלו במקום אמא, הנק' ישסו"ת, שהם בחינת המוחין דנשמה שהשיג עתה. והגרון וחג"ת שלו עד החזה, שהוא בחינת ע"ס דעולם היצירה עלו למקום ז"א דאצילות. וג"ר דעשיה שהם בחינת ב"ש תחתונים דת"ת דאה"ר, עלו למקום נוקבא דאצילות. אבל ז"ת דעשיה שהם בחינת נה"י דאה"ר, עוד לא יכלו להתברר במוחין אלו דנשמה שהשיג מן זו"ן, כנ"ל, והם נשארו מתחת הפרסא בבריאה. ונמצא, אע"פ שעלו ג"ר דעשיה לנוקבא דאצילות, הרי היא עומדת עם היצירה אב"א, כי אין תיקון לז"ת שלה, שהם נה"י דאדה"ר, להיותם בסוד אחוריהם ביתה, כנ"ל. ועי' בשער מאמרי רשב"י פרשת קדושים ובשער הפסוקים בראשית, ששם ביאר הרב כל זה באורך.
פב) ושם באותן האחורים להיות שם קליפות רבים, פסולת מרובה על האוכל, יש אחיזה לחיצונים שם בין אותן האחורים בין הדבקים, והם סוד אלהים אחרים, פי' אלהים הנדבקים באחורים. ואלו הם בעשיה, כי בבריאה תמן אמא מקננא, והיא סוד הוי"ה בניקוד אלהים. אך כאן בעשיה הם סוד אלהים אחרים כנ"ל.
פג*) ודע כי באדם הראשון הובררו כל הבירורין של כל העולמות וכל הנשמות בבחי' אחור באחור, והיו חסרים בחי' פב"פ. והובררו כל הבהמות זולת בהמות בהררי אלף, והדומם והצומח לא נגמרו להתברר, לכן היו אוכלים לבררם.
וזה אמרו "לא היה יכול לתקן רק עולמות עליונים אבל עולם עשיה שכולו קליפות לא תיקן ונשאר עולם זה בבחינת אב"א" כי העולמות העליונים שהם זו"ן, היה יכול לתקן אותם פב"פ במקום עליתם באו"א, ושם במקום או"א הם פב"פ, אבל במקומם עצמם של זו"ן, שיצירה ועשיה לקחו להם, כנ"ל, שהיצירה לקחה מקום ז"א, ועשיה לקחה מקום נוקבא, הנה לא תיקן שם אדה"ר אלא בבחינת אב"א, כי שם מוחין דנשמה שאינם מבררים הנה"י, וע"כ נשארו אלו הנה"י שהם השש תחתונות דעשיה מתחת הפרסא בבי"ע, ועדיין הם כולם קליפות.
ולפיכך נאסר לו אכילת עץ הדעת, שהוא בחינת המחזה ולמטה הנקראת עשיה, כי עשיה עוד לא היתה נבררת אז במוחין שלו, ועוד היתה מלאה קליפות, ואלהים אחרים היו נדבקים באחורים אלו. אמנם אם היה ממתין עד השבת, הנה תיכף עוד בע"ש בין הערבים בסוד תוספת שבת, עלו גם השש אחרונות דעשיה אל מקום הנוקבא דאצילות, שאז חזרו גם היצירה ועשיה פב"פ, ונטהרו כל הקליפות מעולם העשיה, ואז לא היה נכשל כלל באכילת עצה"ד. כמ"ש הרב בשער מרשב"י פרשת קדושים. ובשער הפסוקים.
פג) באדם הראשון הובררו כל הבירוריםשל כל העולמות וכל הנשמות בבחי' אב"א והיו חסרים בחינת פב"פ: כלומר, בחינת מחזה ולמטה הנקראת עשיה היתה אב"א, כנ"ל אות ע"ח ד"ה קודם.
והובררו כל הבהמות וכו' והדומם וצומח לא נגמרו להתברר: כי ארבע בחינות דצח"מ, הם חו"ב תו"מ. והם בחי' נשמה גוף לבוש והיכל. כי חכמה היא בחי' נשמות ובחינת מדבר. ובינה היא גוף ובחינת חי דהיינו בהמות. וז"א הוא לבוש ובחינת צומח. ומלכות היא היכל ובחינת דומם. כנ"ל.
ונתבאר לעיל שאדה"ר השיג נר"ן דאצילות, המבררים ומתלבשים בג' הכלים
*) ע"ח ח"ב שער מ"ט פ"ג.
פד) וכאשר חטאו חזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות, ועתה עולין הנשמות בסוד מ"נ, והבהמות הטהורות לבד מתבררין על ידי אכילתינו, וכן דומם וצומח. ולעתיד יתבררו הבהמות בהררי אלף, וגם הטמאים. עיין פרשת פנחס דף ר"מ.
פה) ובזה תדע נפש הבהמית שבאדם מה הוא, והוא יצר טוב ויצר הרע שבאדם. ונשמתן של הגוים הם מג' קליפות: רוח, וענן, ואש, שכולם רע. וכן הבהמות וחיות ועופות טמאים. אך נפש הבהמית דישראל, ונפש הבהמית דבהמות וחיות ועופות הטהורים, כולם מנוגה.
כח"ב, שהם שורש ונשמה וגוף, וחסרים לו שני הכלים ז"א ומלכות שהם לבוש והיכל ובחינת צומח ודומם, אבל בחי' נשמות ובהמות, שהם בחי' נשמה, גוף, וכלים דחכמה ובינה, הם כבר נבררו כולם לגמרי. וז"ש "והובררו כל הבהמות וכו' והדומם וצומח לא נגמרו להתברר" כי לא נבררו לו אלא שורש נשמה גוף, שהם בחי' שורש ומדבר וחי, אבל לבוש והיכל שהם צומח ודומם, אינם נבררים כלום עם מוחין דנשמה, להיותם בחינת מחזה ולמטה הנשארים אב"א כנ"ל וז"ש "לכן היו אוכלים כדי לבררם" כי אכילה הוא ענין העלאת מ"ן ומ"ד ובירורים, והיה צריך לברר את הדומם והצומח, ע"כ ניתנים לו לאכילה, אבל בחינת חי שכבר נבררה בשלמות לא ניתנה לו לאכילה כי לא היה צריך לברר אותה.
פד) וכאשר חטאו חזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות: כי ע"י החטא חזרו ונתקלקלו כל הבירורים דרוח ונשמה שלו, שהם בחינת נשמות ובחינת החי, וכן הכלים בינה וחכמה, ולא נשאר בו רק כלי דכתר, שבו מתלבש אור הנפש, דהיינו בחינת השורש לבד. וכל ד' הבחינות: עצמות גוף לבוש והיכל, נפלו יחד לעמקי הקליפות. וז"ש "שחזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות", אשר תיקון ובירור הנשמות מתוך הקליפות הוא ע"י מ"ן, ובירור הבהמות הוא ע"י אכילתינו.
פה) ובזה תדע נפש הבהמית שבאדם מה
הוא וכו': וצריכים לזכור מה שכתב הרב לעיל אות י"ד, שאין יותר מה' בחינות כוללות, שהם שורש נשמה גוף לבוש והיכל, שבכל אחת מהן יש חמש בחינות אלו. והנה טרם החטא של עצה"ד, לא היו בירורים רק בב' בחינות אחרונות לבוש והיכל, שהם דומם וצומח כנ"ל בדברי הרב, ובחינת ז"א ומלכות. והם בחינת הכלים שנפלו לבי"ע ע"י צמצום ב', ובחינת מחזה ולמטה דכל מדרגה. כי בכל גוף יש ג"כ ה' בחינות: כח"ב זו"ן, הנקראות חג"ת נ"ה, כנ"ל אות א' ד"ה וצריכים. ונמצא שת"ת הוא כלי דבינה, וכלי זה מתחלק ג"כ על ה' בחינות חג"ת נ"ה, שהם כח"ב זו"ן, אשר עד החזה הוא כח"ב, ומחזה ולמטה עד סיום הת"ת הוא זו"ן של בינה דגוף, ונו"ה הם זו"ן הכוללים של הגוף. הרי שמחזה ולמטה דכל מדרגה יש שם רק בחינת זו"ן, הנקראים לבוש והיכל, שהם גם בחינת דומם וצומח.
ומאחר שאפילו קודם החטא דאה"ר לא נברר מבי"ע כל בחינת מחזה ולמטה, כילא נתקנו אלא אב"א, שזה מעלה רק את ג"ר דעשיה, שהוא ב"ש ת"ת התחתונים מחזה, אבל ו"ק דעשיה, שהם בחינת נה"י ובחינת זו"ן הכוללים דגוף, כנ"ל, אותם לא בירר אדה"ר עם המוחין דנשמה שלו, כנ"ל, ע"כ ניתנו לו אלו ב' הבחינות דומם וצומה, שהם בחינת שש תחתונות דעשיה, לאכילה כדי לבררם, וענין הבירור נתבאר לעיל אות ע' שאין שום פרט בבי"ע ובקליפות שלא יהיה כלול מכל ה' בחינות דגוף של ז"ת דנקודים, כי מחמת שביה"כ נתערבו ונכללו כולם זה בזה, לכן גם באלו ב' הכלים ז"א ומלכות שנפרדו מכל המדרגות פנימים ונעשו למקיפין, נמצא גם בהם מג' בחינות כח"ב שהם ראוים לכלים פנימים עש"ה. וזה כל הבירור שניתן לאדה"ר באכילת דומם וצומח דהיינו שיברר את בחינת כח"ב המעורבים בהם.
פו) לכן יש חלב מהחזה ולמטה של הבהמות כולם: חלב טמא וחלב טהור, טוב ורע, נגד נוקבא דנגה הנ"ל, וכמ"ש בע"ה ובתקון מ"ג, והנה אלו הם שיורי המלכים שמתו שלא נתבררו עדיין ונקרא י"א סמני הקטורת. וזה סוד מזבח אדמה בסוד מלכי ארץ אדום, כנזכר פרשת תרומה. וז"ס הכל היה מן העפר, וז"ס אדמת עפר כנזכר פרשת משפטים.
אמנם ע"י חטא של עצה"ד, נפלו ממנו עוד ב' בחינות לקליפות, שהם: נשמה, גוף, כנ"ל בדיבור הסמוך. והנה בחינת נשמה, שהוא העצמות והאורות שבו, לא נפלו לקליפות אלא רק נסתלקו לשורשם, כי אין ירידה ונפילה שייך באורות כנודע. אמנם הגוף, שהם בחינת הכלים המלבישים את העצמות הנק' נשמה, הם נפלו ממש תוך הקליפות, ונתערבו עמהם כמו הלבוש והיכל, דהיינו הדומם וצומח שמקודם לכן, כנ"ל.
ונמצא שנתוסף עתה בתערובות של הקליפות רק בחינת הגוף לבד, אשר מקודם החטא היה כולו טוב ונברר לגמרי, ועתה נתערב בקליפות ונעשה גם בחינת הגוף שהוא הכלים של כל המדרגות, בבחינת טוב ורע.
וזה הגוף נקרא עתה קליפת נוגה, שפירושו בלתי נברר, והוא בחינת נפש הבהמית שבאדם, שפירושו, בחינת החיה שבאדם, שהם ד' יסודות שבגוף עצמו, כי יש באדם נפש רוחני הנמשכת לו מאופנים, והיא בחינת אור, שאין ענין נפילה לקליפות נוהג באורות כנ"ל, ואין בה ענין טו"ר. אלא רק בבחינת הבהמיות שבאדם, דהיינו חלק החיה שבו, שיש ג"כ בכל מיני בעלי החיים שבעולם, זהו הנקרא באדם נפש הבהמית, והיא נקראת קליפת נוגה שנתערבה בקליפות ויש בה טו"ר. ובה כל ההבחן, אשר קודם חטאו של אדה"ר, היתה כולה טוב בלי רע כלל, ורק אחר החטא נעשתה לקליפת נוגה טו"ר. ובנה תבין ג"כ שנפש הבהמית שבאדם עם כל בחינות בעלי החיים שבעולם נחשבים לבחינה אחת, וכמו גוף האדם כן יתר בעלי החיים, דהיינו הבהמות הטהורות, הם מקליפת נוגה טו"ר, כי שניהם בחינה אחת כמבואר. אלא נוסף האדם על בעלי החיים, שיש לו בחינת נשמה הנקראת מדבר, שהם הנר"ן שראוי להמשיך, ע"כ עליו מוטל הבירור של נפש הבהמית של עצמו, וכן של כל בעלי החיים, כי בהיותו מעלה מ"ן מבחינת נשמה שבו, לזו"ן דאצילות, ונעשה שם זווג והורדת מ"ד על המ"ן שהעלה, הנה לפי שיעור קומת הזווג שיצאה על המ"ן שהעלה, הנקרא נר"ן, כן הוא מברר מנפש הבהמית שלו, שהם נעשו לכלים המלבישים לאותה הקומה דנר"ן שיצאה בשבילו בזו"ן, כנ"ל. וענין בהמות טמאות ונשמות הגוים יתבאר בסמוך.
פז) ודע כי הרע הגמור שנתברר, שאין בו טוב כלל, הן ג' קליפות החצונים, אבל קליפה ד' לא נתברר לגמרי, ולכן נשארה בבחי' לבוש ועור, ומתבררת מעט מעט, ונעשית גוף גמור, כי הם כלים שבורים וחוזרים להחיות, והטוב נתברר ונעשו עולמות אבי"ע, אלא שיש בחי' זה טוב מזה וזה טוב מזה, מעתיק דאצילות עד תשלום דעשיה.
פח) ונוגה שבכל העולמות הוא מה שלא נתברר עדיין, וזהו טיקלא דעשיקא נשמתין, כנזכר משפטים צ"ה ע"ב. כי כשנוגה מדבקת בלבנת הספיר יסוד, והוא ערלה שעל המילה, ואז עושקת הנשמות, וכשמסתלקת אינה עושקת. לכן הזווג בליל שבת, שאין שם דביקות נוגה, ומה שנדבק חזר להיות תוספת שבת טוב גמור. משא"כ בחול, כנזכר פרשת ויקהל.
פז) הרע הגמור שנתברר שאין בו טוב כלל הן ג' קליפות החצונים אבל קליפה ד' וכו' ומתבררת מעט מעט ונעשית גוף גמור: כי אלו שיורי המלכים שלא יוכלו להתברר מטרם גמר התיקון, הם נבחנים לג' קליפות, וכבר נתבאר שעיקרם הם ב' כלים ז"א ומלכות שנפרדו מהפנימים בזמן יציאת עולם הנקודים, ואח"כ חזרו ז"ת דנקודים להשתמש בהם, שע"י שימוש זה נעשו לקליפות המחטיאים לנשמות, שיחזירו וימשיכו להם אורות דאצילות, שז"ת דנקודים המשיכו להם בעת שביה"כ.
אמנם יש הפרש גדול מכלי דז"א אל כלי דמלכות, שהם זכר ונקבה דקליפות, כי בחינת ז"א דקליפה אין בו רק קלקול דצמצום ב' לבד, כי בצמצום א' היה ז"א מבחינת הכלים הפנימים, בסוד והאלקים ברא את האדם ישר וכו' (כנ"ל אות ל' ד"ה וז"ס), אבל נוקבא דקליפה אשר לא היתה מעולם בבחינת כלי פנימי, כי עליה היה גם צמצום א', ע"כ היא דינין קשים מאד. ואלו זו"ן דקליפות ישנם בכל אחת מג' קליפות הטמאות, ומהם באים נשמות הגוים, וכן הבהמות הטמאות.
קליפה ד' לא נתבררה לגמרי ולכן נשארה בבחינת לבוש ועור: כלומר, כל עוד שלא נתבררה, נקראת קליפת נוגה טו"ר, ונקרא עור או לבוש, כי בעת שאין לו אלא בחינת שורש, דהיינו כלי דכתר עם אור הנפש, הנקרא עיבור של כל מדרגה, נבחן שעוד לא בירר מן בחינת הגוף שלו, והוא נוגה טו"ר בלי בירור, כי אז הוא מתוקן רק על ידי השורש ולא מגופו עצמו. וע"כ נקרא הגוף כולו בעת ההוא רק בשם עור, שפירושו שהוא עוד מעורב טו"ר, וכן כולו נוגה. ובעת שמשיג בחינת יניקה, אז הוא קונה כלי דחכמה שבו מלובש אור הרוח, ואז נבחןשיש לו בחינת כלי דגוף, כי אור הרוח מברר לו בחינת כלי דחכמה. ואח"ז שהוא משיג נשמה נברר לו כלי דבינה, ואז נשלמים ג' בחינות הכלים דגוף שהם כתר חכמה בינה. שהנשמה מתלבשת אז בכלי דכתר והרוח בכלי דחכמה, והנפש בכלי דבינה.
וזה אמרו "ולכן נשארה בבחינת לבוש ועור ומתבררת מעט מעט ונעשית גוף גמור" דהיינו כנ"ל, שבעיבור עוד נחשב כל הגוף שלו לבחינת עור לבד, אבל כשמשיג רוח ונשמה הרי נברר לו העור, שהוא הקליפת נוגה ונעשה לגוף גמור בג' כלים כח"ב, שבהם מתלבשים נר"ן, כי עתה כל אלו הם טוב בלי רע כלל, וע"כ נבחנים לגוף גמור. וזה נוהג בכל הפרצופים ובכל המדרגות כמ"ש הרב לפנינו, "שהטוב נתברר ונעשו עולמות אבי"ע".
פח) טיקלא דעשיקא נשמתין וכו' כשהנוגה מתדבקת בלבנת הספיר שהוא יסודוכו' שבת שאין שם דביקות נוגה: כי כל עוד שאין מוחין דחיה בפרצוף, נמצא המחזה ולמטה שלו מתוקנים רק אב"א, בסוד אחוריהם ביתה, כנ"ל. והמה נשארים בלתי נבררים, ואז נתדבק הערלה על המילה שהוא יסוד. פירוש, כי אלו נה"י הבלתי נבררים נוהגים בכל ספירה מע"ס דרת"ס של הפרצוף,כנ"ל אות ע' ד"ה ויש, ע"ש. ונמצא שאפילו במחזה ולמטה יש ג"כ ג' כלים כח"ב שהם נבררים, ובחינת בשר ועור דכל ספירה שבאלו נה"י הם בלתי נבררים. אמנם כל כחות הדין מתגלים בסיומא של הפרצוף, דהיינו ביסוד שבו. וע"כ יש בחינת ג' כלים נבררים גם ביסוד, אלא בחינת בשר ועור של היסוד הוא בלתי נברר, והוא נקרא קליפת נוגה טו"ר, אשר גם ג' הקליפות נכללות בה, וכולם יחד נק' ערלה כנ"ל. כי זה הכלל שבכל בחינה בלתי נבררת יש שם נוגה וג' קליפות מעורבות יחד, ואז נקראת הנוגה טיקלא דעשיקא נשמתין. כי השפע היוצא מן היסוד, הנקרא נשמה, מקבלת קליפת נוגה, וממנה לג' הקליפות, כי הן כלולות בה. וזהו בבחינת יומי דחול, שאין הארת חיה מאירה ביומי דחול.
פט) וז"ס פרשת משפטים דצ"ו ע"ב, אלקים הוא סוד הנוגה הנ"ל, כי מז"א של בריאה עד סיום המלכות הם ק"ך צרופי אלקים, כמבואר אצלינו, שהם כלים החצונים אשר שם, וחוץ מהם החשמל, וחוץ מהם הוא אלקים דנוגה, ושם מתחילין אלקים אחרים.
אבל בשבת, שאז מאירה הארת חיה בעולמות, הנה אז נוסף בפרצוף כלי רביעי שנקרא חשמל, כנ"ל אות נ"ח ד"ה החשמל, כי כשיש ד' אורות הם מבררים ד' כלים, אלא שכלי הד' נקרא חשמל, ע"ש. ואור החיה בכתר, ואור הנשמה בחכמה, ואור הרוח בבינה, ואור הנפש בז"א שהוא הכלי הרביעי הנקרא חשמל, ואז מתברר לו בחינת בשר היסוד, שה"ס העטרה, והג' ערלות נפרדות משם. ואע"פ שעוד יש שם בחינת כלי חמישי שאינו מבורר, שהוא הכלי דעור הצריך לבירור דאור יחידה, אמנם הוא מתוקן עם ההשמ"ל, בסוד "תוספת שבת" ואז נבחן שאין שם דביקות נוגה כלל, כי אפילו בחינת העור נבחן כמבורר, ולכן אין שם נוגה, שפירושו, בחינה בלתי נבררת, וזה אמרו "לכן הזווג בליל שבת שאין שם דביקות נוגה ומה שנדבק חזר להיות תוספת שבת טוב גמור" רוצה לומר, כי אפילו בחינת העור שנדבק על היסוד, אינו נחשב לבלתי נברר, כי נתתקן בסוד תוספות שבת, אע"פ שאין לו עדיין אור דיחידה המברר אותו.
פט) אלקים הוא סוד הנוגה וכו': כי רק ג"ר נק' הוי"ה, אבל ו"ק שהם נפש רוח, נק' אלקים, וע"כ ק"ך צירופי אלקים מתחילים מז"א דבריאה שהוא רוח, ומתפשטים עד המלכות דעשיה, והם בחינת אלקים קדושים. ושיוריהם שלא נבררו לגמרי, נקראים אלקים דנוגה, יורה, על עירוב כחות דטו"ר שבהם. ושם מתחילים אלהים אחרים, כחות דע"ז.
צ) וז"ס רפ"ח ניצוצין אשר נשארו להתברר בקליפות נוגה. ומשם הממזר, כי הוא גימטריא רפ"ח ע"ה. ושם נקרא כורסייא דשביבין, באדרא, וע"ש בביאורינו. וקליפת נגה שכנגד האצילות הוא אלקים קדושים, כרסייא דשביבין. ומז"א דבריאה ולמטה הם טו"ר.
צא) וז"ס פרה אדומה, והבן היטב מאד, כי בזה לא יכול משה ושלמה לעמוד על ביאוריה, איך זה הטו"ר ביחד. ועיין תקון ך', ומטהרת הטמא ומטמאת הטהור בבחי' טו"ר. והיא פרה, כי היא בנוקבא דנוגה, בסוד מנצפ"ך ה' דמים טהורים וה' דמים טמאים גימטריא פרה. ועיין בפרשה פקודי דל"ז.
צ) וקליפת נוגה שכנגד האצילות הוא אלקים קדושים: כמ"ש להלן באור פשוט אות קט"ו ד"ה וזה. שבאצילות נמצאת הנוגה דבוקה בחשמ"ל, וע"כ היא כולה טוב בלי שום רע, וע"כ נבחנת לאלקים קדושים.