כשנשאל הרב הקוק, מקובל בעל שיעור קומה, ששימש כרב הראשי הראשון של ישראל, מי יכול ללמוד קבלה, הוא השיב ללא היסוס: "כל מי שרוצה".
כוונתו הייתה: כל מי שרוצה לגלות לשם מה הוא חי.
למעשה, זו הבדיקה העצמית היחידה שצריך לערוך אדם לפני שהוא ניגש ללימוד החכמה - האם יש בו רצון אמיתי לגלות את תכלית החיים.
רבים תוהים מדוע, אם כן, אסרו המקובלים בדורות הקודמים ללמוד את החכמה?
הסיבה לכך הייתה חוסר בשלותו של הדור באותם ימים. כדי להגיע לבשלות הדרושה שתתאים להתגלוּת חכמת הקבלה ברבים, היה על האנושות לעבור כמה שלבי התפתחות, שהאחרון שבהם מסתיים ממש בימינו אנו.
בתהליך התפתחות אגואיסטי בן אלפי שנים התקדמה האנושות חמישה שלבים עיקריים: זה החל בסיפוק הרצונות הבסיסיים ביותר שלנו למזון, להגנה ולקורת גג, למין ולמשפחה, עבר דרך הרצונות להתעשר (או פשוט לעשות קצת כסף), ולאחר מכן התפתחו הרצונות לכבוד, לשליטה, לתהילה ולפרסום. בשלב הבא החל האדם לתור אחר ידע.
כיום הגענו לנקודת שיא, או נכון יותר לומר, למבוי סתום. דווקא על רקע השפע החומרי שגודש את העולם המודרני, הטכנולוגיה המפותחת, תרבות הפנאי העשירה ותעשיית הבידור - מרגישים יותר ויותר אנשים שמשהו חסר. יש לנו הכול, ובכל זאת, לא פעם נדמה שבעצם אין לנו דבר.
כבר לפני אלפיים שנה צפו מחברי הזוהר את השלב הזה, שבו יתחילו בני האדם לשאול שאלות, ולנסות להבין האם קיים “משהו נוסף" מעבר למה שיש לעולם להציע. אז ורק אז, כתבו, תתגלה הקבלה ברבים, כדי למלא את הצורך הזה.
“שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת", כתב הרב יהודה אשלג, בעל הסולם. אבל, כאמור, הוא לא היה היחידי.
כבר בספר הזוהר (וירא, דף קי"ז) נכתב, שמשנת 1840 תתחיל החכמה להתפשט ברוב עם. ואילו הרב קוק כתב: "השאלות הרוחניות הגדולות, שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחויבות הן להיפתר עכשיו, בהדרגות שונות, לכלל העם..." ואף ציין כי עלינו להשתדל "להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי להשיב נפשות צמאות". (הרב קוק, עקבי הצאן, עמ' קמ"ד).
אחד מכללי היסוד של החכמה הוא: אין כפייה ברוחניות. כאשר מגיע הזמן הנכון, האדם מתעורר ומתחיל לחפש בעצמו. הוא יתעניין, יקנה ספר, יכנס לאתר האינטרנט או יאזין להרצאה. "אין אדם לומד, אלא היכן שליבו חפץ", נאמר, ואכן, הלב הוא המצפן היחיד שעוזר לאדם להבין האם הספר שלקח לידיו יספק לו את התשובה שהוא מחפש.