הימים - ימי תור הזהב של מצרים. מלחמות עקובות מדם, שגשוג כלכלי ומפעלי בנייה אדירים שחלקם קיימים עד עצם היום הזה, מסמלים שלב חדש בגדילתו של האגואיזם האנושי. שטחים עצומים נקרעים בין האימפריות ששלטו בעולם באותן שנים, ועמים שלמים נלקחים לעבדות. עם ישראל, שירד לשבור מעט לחם בשטחה של מצרים, שועבד גם הוא לממלכה המצרית (שמייצגת את האגואיזם הגובר באנושות באותן השנים).
כדי להוציא את העם מהשעבוד הפנימי והחיצוני למצרים, נדרש מנהיג חזק שיוביל את העם למצב נעלה יותר. ואכן, כך קורה. משה, המקובל הגדול הבא בתולדות האנושות, מתגלה.
הוא נעמד אל מול פרעה ומנהל עמו מאבק עיקש על עתידו הרוחני של עם ישראל. אולם לא די בכך. כדי לצאת ממצרים נדרש איחוד של העם כולו. מתוך הבנת הנחיצות באחדות העם, לוקח משה את השיטה שפיתח לראשונה אברהם, ומתאים אותה לדרגת האגואיזם החדשה, שפרצה בעולם. בעזרת הכוח העליון שעומד לצידו, הוא סוחף את העם אחריו, מוציא אותו ממצרים וכותב עבורו את המדריך השלם ליציאה משליטת האגואיזם, את ספר ה"תורה".
לכל אורך ההיסטוריה היוותה אהבת הזולת את המפתח להצלחתו ולשגשוגו של עמנו. כל עוד הצלחנו להחזיק בחיבור ובאהבה בינינו, עמד עם ישראל במלוא תפארתו הרוחנית והגשמית. שיא הפריחה היה בימי ממלכת ישראל המאוחדת, שבה נבנה בית המקדש הראשון וכל שבטי ישראל חיו באהבת הזולת.
אלא שאז התפרץ האגו פעם נוספת. האחדות נקטעה כשקבוצה קטנה מתוך עם ישראל החלה לדאוג לעצמה בלבד, במקום לחבור ליתר העם. והתוצאות לא איחרו לבוא - הפילוג הרוחני הוביל לחורבן גשמי. הבית הראשון נחרב והעם נפוץ לכל עבר. רק לאחר שהכיר בכך שהפילוג הוא שנגס ביסודות האומה וגרם לחורבן, הצליח עם ישראל לחדש את אהבת הזולת. כתוצאה מכך הוא שב לארצו והקים בה את בית המקדש השני.
אולם התגברות האגו לא עצרה באותה נקודה. האגו פרץ פעם נוספת והתבטא בפירוד עמוק עוד יותר, שהתפשט כבר בקרב העם כולו.
הכלל הידוע של "ואהבת לרעך כמוך", שעל אדניו נשען עד אז עם ישראל, הפך לשנאת חינם, וההידרדרות הרוחנית הייתה כה עמוקה, עד שהובילה לחורבן בית המקדש השני.
השסע החברתי שנפער לא פסח הפעם אפילו על גדולי המקובלים: עשרים וארבעה אלף התלמידים של רבי עקיבא מצאו את מותם במגיפה נוראית שפרצה באזור, בגלל שנאת החינם.