לומדים קבלה מתחת לגיל ארבעים

חשוב להבין שבזמן הגלות, כאשר הנהיגו המקובלים את האיסור לעסוק בקבלה מתחת לגיל ארבעים, הם לא התכוונו לגיל כרונולוגי, אלא לדרגת בשלות רוחנית.

המספר ארבעים בגימטרייה מייצג את האות מ' (=40). בקבלה, האות מ' מסמלת את תכונת הבינה. במושג "גיל ארבעים" התכוונו המקובלים להתעוררות נקודת הבינה בליבו של האדם, כלומר, להתעוררותו של רצון מיוחד באדם שמתחיל למשוך אותו לעבר הרוחניות.

באותן שנים, הרצון לגילוי העולם הרוחני עדיין לא התעורר בליבם של מרבית האנשים, ולכן לא היה טעם ללמוד את החכמה אך כאשר הרצון כבר התעורר, לא הייתה כל מניעה לעסוק בה.

היום אנו חיים בתקופה מיוחדת, שבה הרצון לרוחניות - אותה נקודת הבינה, מתעורר ברבים, בני כל גיל. למעשה, תקופה זו החלה עוד בימי האר"י (סוף המאה השש-עשרה ואילך), שבהם קבעו המקובלים כי כל מי שרוצה יכול, ואפילו צריך, ללמוד את חכמת הקבלה.

כדרכם סיפקו גדולי המקובלים בעצמם דוגמה אישית. הגאון מווילנה, האר"י, הבעל שם טוב, הרמח"ל, רבי נחמן מברסלב, רבי חיים ויטאל ועוד רבים אחרים, למדו קבלה הרבה בטרם הגיעו לגיל ארבעים, ולימדו את כל מי שפנה אליהם. משום כך, האיסור שהיה תקף לתקופת העבר, אינו רלבנטי עבורנו כיום.